מזכרונות הגירוש

אני חשבתי אז, וחושבת כעת, שסיבת הכשלון במאבק בגוש קטיף נעוצה באי-יכולת אנשי הציבור הדתי-לאומי לסרב.

ד"ר רעיה אפשטיין , ב' באב תשע"א

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כמו בכל אירוע חשוב בחיי העם, כך גם לגירוש היהודים מגוש קטיף יש תפקיד וערך לזכרון הקולקטיבי של הכלל. אולם בעיני חשובים לא פחות גם הזכרונות הפרטיים של כל מי שהיה עֵד לאותן התרחשויות, חווה אותן בגוף ובנפש, כאב אותן והתייסר בגללן.

ולא רק במפגינים והפעילים מדובר, אלא גם בכל אחד ואחת מאיתנו שעדיין נושאים עימם זכרונות, הרהורים ומחשבות לגבי הארוע החמור הזה ותוצאותיו, לטוב ולרע. לוּ בידי הדבר, הייתי ממליצה לערוץ 7 להזמין את כלל הגולשים לדיון פתוח בנושא. בטוחני כי מאגר הודעות וכתבות בנושא היה מעשיר הן את זכרוננו הקולקטיבי והן כל אחד מאיתנו כפרט.

והרי אני מתנדבת לנסות ולעשות את הדבר אף כי איני בטוחה בהצלחתי ואיני בטוחה אף שאסיים את כתיבת המאמר הזה ואמסור אותו לפרסום...

עלי להודות שהרגשתי בימים שקדמו לגירוש אור גדול. אף שמסיבות אישיות לא יכולתי להשתתף בעצמי במאבק, עדיין עקבתי סביבו בדריכות, וממקומי מול המחשב קראתי כל שניתן היה לקרוא וכתבתי את כל שהכתיב לי לבי לכתוב, והרגשתי כשותפה של ממש. שותפה בתקווה ובאכזבה, בשמחה ובבכי, בכאב ובהתקוממות נגד הרוע. היתה זאת שותפות ששורשה בנפש ובלב, שמהותה בתפילתי עבור עמי, עם ישראל.
שותפה בתקווה ובאכזבה, בשמחה ובבכי, בכאב ובהתקוממות נגד הרוע. היתה זאת שותפות ששורשה בנפש ובלב, שמהותה בתפילתי עבור עמי, עם ישראל

אז הנה, חשתי אור גדול שעד היום אני זוכרת ואיני שוכחת אותו, ואני שואלת את עצמי: מה זה היה? ועולים בי מחשבות והרהורים. ולמרות שאני מודעת לאי-יכולתי להגיע לתשובה המלאה והמושלמת, בדבר אחד אני בטוחה לגמרי – אותו האור שחשתי אז, אותו האור שראיתי, לא היה דימיון ולא רמייה עצמית. הוא היה באמת, ואולי נתגלה בו לרגע קט משהו גדול ממנו שהיה ונותר נסתר, אף שעוד תבוא העת והוא יתגלה לעיני כל, ואיש לא יוכל שלא לראותו...

קטונתי מלהתיימר לתאר את מה שגדול ממני, אך דומני כ יכולה אני, ואולי אף חייבת, לנסות לדבר בעניין הזה במישור הסתכלותי האישית, במישור יכולתי הקטנה והמוגבלת - מתוך רצון וציפייה שיהיו מי שיוכלו לדבר בו ברמה הרבה יותר גבוהה ונשגבת, במושגים מתאימים ומדויקים שאיני מתיימרת ואיני מרשה לעצמי לנגוע בהם. וכך אני חוזרת לתחילת מאמרי: כל אחד יכול, ואולי אף חייב, לנסות לתרום לזכרון הקולקטיבי את חלקו האישי, הפרטי, אותו חלק שיש לו כלים ויש לו רשות לתארו ולבטאו.

אדבר על דברים שהרגשתי אז, על הרהורים ומחשבות שעלו בי באותם ימים, וכן על מחשבות ומסקנות שהצטרפו אל אלה במשך הזמן שעבר מאז אותם ימים.

דומני כי האור שהרגשתי אז - היה בו מטעם של חירות. היה בו רמז לפוטנציאל שהיה טמון בהתרחשויות אלה. רמז לאפשרות לשנות לא רק את המצב אלא גם את עצמנו. רמז לאפשרות לקיים בחירה חופשית תוך כדי יציאה ממצרים של עולם סגור, עולם השגרה העובדתית והמחשבתית, המעשית והאידאולוגית. עולם בו הכל נקבע מראש והכל הוכרע מראש – לא בידי שמיים אלא בידי בני אנוש...

וכמו שזכור לי האור, כך זכורים לי גם ימים בהם כבה האור. החושך לא הגיע עם המדים השחורים של מבצעי הגירוש, הוא רק התגלם בהם, בא בהם לידי ביטוי מובהק ומדויק. אך תחילתו כמדומני היה קודם, ומקורו היה לא במבצעי הגירוש ולא במפקדיו במדים ושלא במדים....

הרבה מילים נאמרו מאז על הסיבות לכשלון המאבק, הרבה מאמרים וכתבות הוקדשו לשאלה למה ניצחו כוחות הגירוש. למרות ריבוי הגישות והדעות, המשותף לדעתי הוא בחיפוש פתרון הבעיה במישור הקולקטיבי, במישור של הסתכלות על הבעיה מבחינת ההתנגשות בין "אנחנו" ו"הם", במישור המתעלם מן ה"אני", מן היחידות, מן האחריות האישית, האינדיווידואלית של כל אחד .

כן, אני מתכוונת בראש ובראשונה לעניין של סירוב פקודה. אני חשבתי אז, וחושבת כעת, שסיבת הכשלון נעוצה באי-יכולת אנ
האם אנחנו עדר של "אנחנו" טוטלי הבולע את היחיד בתוכו והופך אותו לבורג במכונה, "אנחנו" שרק מצפה לפקודה כלשהי מפי החושבים במקומו והיודעים במקומו והמבינים במקומו כדי לבצעה ללא מחשבה וללא הרהור
שי הציבור הדתי-לאומי לסרב. אך איני מתכוונת לאי-היכולת לסרב כקולקטיב, ואיני מתכוונת לשאלה: האם אמרו או לא אמרו הרבנים שיש לסרב. אני מתכוונת אך ורק לאי-היכולת לסרב פקודה כיחידים: כל אחד כיחיד על מצפונו ואחריותו האישית, על שיקול-דעתו ועל בחירתו החופשית.

יש אומרים כי כיום לא העניין הזה הוא הרלוונטי לגבי הגירושים שאולי עוד יבואו. אולי הם באמת צודקים מבחינה אופרטיבית ואולי לאו. אך לא על העניין האופרטיבי אני מדברת אלא על העניין העקרוני, הערכי, התודעתי: עניין של עצם היותנו יהודים, עניין של עצם קיומנו בארץ הזאת ובכלל.

האם אנחנו עדר של "אנחנו" טוטלי הבולע את היחיד בתוכו והופך אותו לבורג במכונה, "אנחנו" שרק מצפה לפקודה כלשהי מפי החושבים במקומו והיודעים במקומו והמבינים במקומו כדי לבצעה ללא מחשבה וללא הרהור - או שמא אנחנו מורכבים מיחידים עצמאיים בעלי בחירה חופשית: כל אחד והבחירה שלו, על אחריותו האישית, לפי מצפונו ושיקול דעתו?

האם אנחנו ממשיכי אברהם אבינו שנעשה לראשון היהודים בכך שאמר "לא!"

לכל "אנחנו" הבולע והמוחק את היחיד, שנעשה לאב של עם ה' בשל היותו יחיד בר-בחירה חופשית, שרק כזה מסוגל להתייצב לפני בוראו ולומר "הנני" - או שמא אנחנו אותו כלל טוטלי שרוצה ללכת תמיד לפי רצון הרוב ולהיבלע בתוכו, כמו שעשו ישראל בליל תשעה באב ?

האם אנחנו מסוגלים להבין ולהעריך את גבורתו הרוחנית של המיעוט אשר הולך נגד הזרם ובכך - רק בכך - מצליח להציל את העם כולו, כמו שעשו אותם שניים שסירבו להצטרף אל רוב המרגלים.....

בימים האלה של ערב תשעה באב השאלה הזאת לא נראית בעיני בלתי רלוונטית, ולאו דווקא בהקשר הגירוש שאחרינו ובהקשר הגירושים שאולי לפנינו.

היא נראית בעיני רלוונטית תמיד, עם או בלי קשר לשאלת הגירוש.

ואני שואלת את עצמי: אולי דווקא מסיבה זאת עשתה ההשגחה העליונה שהגירוש נקבע מתחילה לא אחרת אלא לתשעה באב? אך יום תשעה באב אינו רק עת של נפילה וחושך. יש הבטחה שדווקא בו,  ביום הזה, יופיע אור גדול. יהי רצון שיעלם החושך, ויתגלה האור,  ועוד נראה אותו – אור  של הגאולה האמיתית והשלמה.