היציאה לחופשה תידחה בינתיים

אם נניח לדברים "להסתדר מאליהם" - קרוב לוודאי שרוב העם ירוץ ללא כל היגיון לַ'מדבר', כפי שעשו אבותיו הקדושים.

הסופר הרב יוסף אליהו , ג' באב תשע"א

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

עיון בְמלחמת-האחים שקדמה לַכניסה ארצה של דור המדבר, מלמד את המאמין בנוסחת 'מעשה אבות - סימן לבנים' שלא יוכל לשבת בחיבוק-ידיים ולהאמין ש"יהיה טוב"

"אלה הדברים אשר דִּבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת, וְדִי זהב" (דברים א, א).

פירש"י: "לפי שהן דברי תוכחות ...לפיכך סתם את הדברים והִזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל". היינו: "...לָבָן וַחֲצֵרֹת ודי זהב" אינם מקומות שבהם "דִּבר משה אל כל ישראל", אלא רמזים לחטאים שעשה העם במקומות אלו. שהרי אין במקרא מקום ששמו "תֹּפֶל", או "לָבָן"; מכאן - מוכיח רש"י - שכל מִלה בפסוק רומזת לחטא שחטאו בעבר, ומשה בחר להוכיחם רק כעת. כך למשל:

"במדבר..." - רומז לכך שמשה אמר להם במפורש, באותו כינוס שערך בערבות מואב (מול יריחו) כחודש לפני מותו: כשהייתם "במדבר", התלוננתם על שתם הלחם שהוצאתם ממצרים (שמות טז, ג), והִתרסתֶּם "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים..." (שם, ד). אך מפני "כבודן של ישראל" - כדברי רש"י - לא נכתבו דברי משה אלה במפורש בפתח החומש, אלא ברמז בלבד. וכן מִלת "...בערבה..." - רומזת לְמה שהוכיחם על שזנו בערבות מואב אחרי בעל פעור, וכו'. במִלים אחרות: התורה לא רצתה לפתוח את "דברים" בתוכחה מפורשת, ולכן רמזה בפסוק הראשון את תוכחות משה לעם, שחלקן פורט בהמשך, וחלקן לא.

אולם יש תמיהה גדולה על כל דברי התוכחה של משה: במה שייכים חטאים אלה שמשה מפרט, לָעומדים כעת לפניו?! הלא משה מדבר בשנת הארבעים לצאתם ממצרים (דבר' א, ג), וכל הדור ההוא שנכשל בַּחטאים שהזכיר, נקבר זה-מכבר בחולות המדבר. העומדים לפניו הם בניהם של אותם חוטאים, והבנים לא עשו עגל, לא שלחו מרגלים, ולא בכו בליל ט' באב - שהרי היו אז ילדים, או לכל היותר בחורים, וחלקם הגדול כלל לא נולד עדיין! מה רוצה מהם משה!?

– אך מי שיבדוק מִפרק כ' בפרשת "חֻקת", שם החלה התורה לספר על שנת הארבעים - ימצא לתדהמתו שגם הבנים נכשלו ממש באותם חטאים שנכשלו האבות!

א) האבות עבדו ע"ז בעגל בצאתם ממצרים – וגם הבנים נכשלו בע"ז בשנת הארבעים, כשנצמדו לבעל פעור בַּשיטים! (במד' כה, ב-ג
כאן נתגלתה חכמת האלקים של איש האלקים. במקום להוכיח את הבנים על חטאיהם האישיים, התחכם והזכיר את חטאי האבות, שכמותם עדיין ביד הבנים... הלא נאמר במצוות תוכחה, "הוכֵח תוכיח את עמיתך ולא תִשא עליו חטא" - "לא תלבין את פניו ברבים" (ויק' יט, יז, ורש"י). לכן, במקום להעלות בפניהם את חטאיהם האישיים ולביישם, הזכיר את מעשי האבות - ודי לחכימא ברמיזא...
).

ב) כשחסרו מים - התקוטטו יוצאי מצרים עם משה: "וַיָּרֶב העם עם משה ויאמרו, תנו לנו מים ונשתה!... למה זה העליתָנו ממצרים, להמית אֹתי ואת בני ואת מקני בצמא"! (שמות יז, ב-ג). וממש כדברים הללו אמרו בניהם בשנת הארבעים, לאחר מות מרים וגניזת הבאר: "וירב העם עם משה ויאמרו לאמר, ולוּ גָוענו בְּגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתֻנו ממצרים..." (במד' כא, ג-ה).

ג) כך במים, וכך גם בלחם: בקייץ השני לצאתם ממצרים, התלוננו האבות על המָּן באומרם "ועתה נפשנו יבשה, אין כל, בלתי אל המן עינינו" (במד' יא, ו) – וכעבור 38 שנה תופל העם על לחם-שמים זה, דברים קשים מאלה: "וידבר העם באלקים ובמשה... כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קָצָה בלחם הַקְּלֹקֵל"... (שם כא, ה).

ואם חשבנו שבחטא המרגלים החמור מכל, בָּזה ודאי כבר לא כָשל דור הבאים ארצה - הנה מְצַפָּה לנו הפתעה מרה: ההורים אמרו באותו לֵיל בִּכיה לדורות, "נִתנה ראש ונשובה מצרימה"! (שם יד, ד) – ובניהם, לא די שהִתריסו בפיהם "למה העליתֻנו ממצרים" (שם כא, ה) אלא אף קמו ועשו מעשה! כך פירש רש"י בדברי משה להלן: "ובני ישראל נסעו מבארֹת בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן ויקבר שם" (דבר' י, ו) - שכשמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד שהֵגֵנו עליהם, ניצֵּל זאת הכנעני מלך ערד ונלחם בהם, ומִפחד המלחמה חזרו הבנים שמונה מסעות לכיוון מצרים! במעשה חמור כזה - לא נכשלו האבות...!

כעת מובן כעסו הגדול של משה על בני גד וראובן, שביקשו נחלה בארץ מואב ועמון. משה חשש שבני גד וראובן יְחזקו את המאיסה בארץ, משום שאך לפני שְׁבועות מספר העם הפך את פניו לשוב מצריימה... נתאר לעצמנו: הלא הגיעו אז כבר לַנגב (שם מת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, ומלך ערד "יֹשב הנגב" יצא להילחם בהם - במד' כא, א) – והנה מוכנים היו לחזור את כל הדרך למצרים! לחצות את מדבר סיני הנורא ללא ענני-כבוד שיגנו מן השמש הקופחת וּמִכְּפוֹר-הלילה, כשאיש אינו מבטיח שיֵּרד להם מָן בדרך, ושהבאר תבוא עִמם... עד כדי כך היו מבוהלים, מן המלחמה הראשונה באחד ממלכי כנען.

ומה באמת עצר אותם? - לא דברי שכנוע ומוסר, אלא... חרבו של שבט לוי! הלויים רדפו אחריהם והרגו בהם, ובאותה מלחמת-אחים נהרגו שמונה משפחות מישראל, וארבע משבט לוי! (רש"י לבמד' כו, יג). כמה אנשים בממוצע מנתה משפחה? - עפ"י מניין בני ישראל שבפרשת "פינחס", ניתן לחשב מה גודלה של 'משפחה', בַּשבטים שמהם נהרגו 12 המשפחות הנ"ל:

א) משבט שמעון נפלה בַּמלחמה משפחת אֹהד, ונותרו בו חמש משפחות: הַנְּמואלי, הַיָּמיני, הַיָּכיני, הזרחי והשאולי, שמנו יחדיו "שנַים ועשרים אלף ומאתים" (במד' כו, יד). הוֵי אומר: ממוצע של 4,500 למשפחה!

ב) משבט גד נהרגה משפחה אחת, ושבע הנותרות מנו 45,500 (שם, יח). ממוצע של כ6,000- למשפחה!

ג) מבנימין נהרגו 5 משפחות, ונִמנו בו ב"פינחס" שבע משפחות שמנו 45,600 (שם, מא). ממוצע של מעל 6,500 למשפחה!

ד) מלוי נהרגו ד' משפחות, וסכום חמש המשפחות הנותרות היה כ"ג אלף (אמנם אלה נִמנו מבן חודש) - דהיינו: כ4,000- למשפחה.

הוֵה אומר: באותה מלחמת-אחים נהרגו עשרות אלפי איש מישראל! אפשר לנסות ולדמיין, איזו אווירה קשה שררה במחנה ישראל בתום המערכה העקובה מִדם; באיזו תחושה, שָׁבו ללכת ארצה בתום לְויות החללים... אנשים שעמדו כבר להיכנס ארצה - נהרגו
העובדה שמלחמת-אחים קדמה לכניסה לארץ, מחייבת 'להשחיז' את העט והמקלדת, המצלמה והמקרופון - כלי-הנשק המודרניים להשפעה על חברה
לפתע בידי אחיהם. לא רחוק הוא לומר בלשון ציורית, שחלק ניכר מהעם הוּבל כעת אל הארץ הנכספת - תחת איומי משמר מזויין...

לכן קבע משה שבְּמצב כה רגיש, הבעת פִּקפוק כלשהו בהליכת כולם ארצה - כפי שניתן להבין את בקשת בני גד וראובן - תמוטט את העם שבלאו-הכי לבו נוקפו.

***

שאלנו, מדוע מוכיח משה את דור הבנים על חטאי אבותיהם, והנה אפוא התשובה: למרות 38 השנים בהן למדו הבנים תורה מפי משה ואהרן וחיו בצל אנשי אלקים - חזרו על חטאי אבותיהם, ולעִתים כמעט מִלה במלה! ואם על אבותיהם ניתַּן היה עדיין לסנגר שהתנהגו בעזות כשיצאו ממצרים, כי סוף-סוף גדלו בטומאת מצרים ועבדו ע"ז – מה נֹאמר על הבנים שלמדו תורה כ40- שנה, ומעיזים לדבר באותו סִגנון שפל?! וכיוון שבנים האוחזים מעשה אבותיהם בידיהם מתקיים בהם "פֹּקד עֲון אבות על בנים" (שמות לד, ז; ברכ' ז.) ונענשים הם גם על חטאי האבות - לכן עשה משה כדין כשהוכיחם על חטאי אבותם.

ויותר מכך: כאן נתגלתה חכמת האלקים של איש האלקים. במקום להוכיח את הבנים על חטאיהם האישיים, התחכם והזכיר את חטאי האבות, שכמותם עדיין ביד הבנים... הלא נאמר במצוות תוכחה, "הוכֵח תוכיח את עמיתך ולא תִשא עליו חטא" - "לא תלבין את פניו ברבים" (ויק' יט, יז, ורש"י). לכן, במקום להעלות בפניהם את חטאיהם האישיים ולביישם, הזכיר את מעשי האבות - ודי לחכימא ברמיזא...

זהו אופי תוכחתו של משה, הרועה הנאמן, אוהבם של ישראל. גם בפעם היחידה שהוכיחם, בִּפרידתו מהם - עשה זאת ברמז ובכבוד.

***

עד כאן, דברים שזכיתי לקבל מהרב אריה-לייב היימן זצ"ל, והכתובים בספרו "חקרי לב" על התורה.

ולענ"ד, כיוון שכלל גדול הוא בתורה שמעשי האבות סימן הוא לבנים (וכמו: "בניסן נגאלו - בניסן עתידים להיגאל") אי אפשר שלא להסיק מהדברים מסקנה די מוצקה, באשר לעתיד המאבק ארץ ישראל:

קיים הלך-מחשבה האומר, ש"לאט לאט, עִם השנים", עם ישראל יבין את חשיבותה של א"י, ויסיק שזוהי שטות לוותר על חלקים ממנה, וכו' וכו'. לעתים, נוח גם למי שחושב אחרת, להתפתות ולהאמין מעט בְּתיאוריה אופטימית זו... כי אחרי הכל: "הלנצח תאכל חרב"?! עד מתי ניאבק עם אחֵינו במערכות פוליטיות, חינוכיות ומשפטיות?! מה-גם, שההכרעה בְּויכוח-אחים זה אינה נראית באופק. – אך מה לעשות? חייבים להודות שיש התאמה רבה בין המסקנה העולה מהמסופר בתורה, לבין עמדות נבחרי-העם בישראל ב30- השנים האחרונות. אם אחרי 40 שנים רצופות בצִלו של ענן ה', ותחת שרביטם של משה ואהרן; אם אחרי חיים נשגבים שכל-כולם רוחניות צרופה - עדיין היה צורך להילחם בחלק גדול מן העם (ואולי אף ברובו) כדי להובילו ארצה – משמע שיש כאן בעיה שורשית! משהו ברעיון העצום של ארץ ישראל, "גדול מדי" על חלק גדול מהאנשים; משהו – שבכל דור יש לו שֵׁם אחר – מפחיד חלקים גדולים מן העם. מה שלא 'קלט' דור המדבר אחרי 40 שנות "מְכינה קְדם ארץ-ישראלית" במדבר – כיצד זה יבין 'מעצמו' דור המחונך כיום לחיי נהנתנות אישית, והמוּסת השכם-והערב לתעב את מיישבי הארץ?!

אין כל ברירה: מישהו – חייב להיות 'שבט לוי', העוצר את העם מלשוב מצריימה. כיוון שאבותינו נכנסו ארצה לאחר מלחמת-אחים - זהו ככל הנראה גם התסריט שלנו. התורה, כידוע, היא ספר העבר והעתיד גם יחד. והמסקנה היא, שאם נניח שהדברים "יסתדרו מאליהם, לאט לאט" - קרוב לוודאי שרוב העם ירוץ שוב ללא כל היגיון לַ'מדבר', כפי שעשו אבותיו הקדושים!

הדבר היחיד שהִשתנה – הוא "כלי הנשק". היום אנו נקראים לשכנע ללא שימוש בכוח פיזי - ולכן מדובר במאבק עיקש וקשה יותר. את חרבו של שבט לוי שאינה מסוגלת להשפיע כיום, מחליפים כיום העט והמקלדת, המצלמה והמקרופון. ולא פחות חשוב: המפגש המילולי-חברִי בארבע עיניים. מערך ההסברה של נאמני א"י (כולל מדרשות, טיולים, סופי-שבוע ועוד) חייב להיות 'חד'-משמעי, עקבי ומשכנע, כחרבו של שבט לוי!

את היציאה לחופשה מאותו מאבק חינוכי – נדחה בינתיים למועד אחר.