הציבור הדתי והמחאה החברתית

אם נתבונן ונעקוב אחרי הנוער הדתי לאומי, נמצא שמאומה לא נשתנה אצלו מאז, וגם היום הוא ממשיך להיות מרוכז בעשייה למען הכלל.

הרב אריה שטרן , י"א באב תשע"א

דעות ההפגנה במוצ"ש - מחאת הדיור
ההפגנה במוצ"ש - מחאת הדיור
צילום: ערוץ 7

בדברים הבאים אני מבקש להתייחס לשאלה אשר רבים שואלים בעת הזו של המחאה הציבורית: מדוע הציבור הדתי לאומי אינו משתתף בהמוניו באותה מחאה? מדוע אין רואים כיפות סרוגות בין האהלים?

האם צריך להסיק מהיעדרותם שאלו אינם מודעים למצוקות עליהן מרבים לדבר, או שאינם שואפים לצדק חברתי? בטוח אני שכולם יסכימו שמסקנה כזו היא ממש בלתי אפשרית.

עד כה נשמעו כמה תשובות שבאות להסביר מדוע ציבור דתי אינו יכול להשתתף באירועים שאין בהם הקפדה על שמירת שבת וצניעות, אולם נראה שיש עוד תשובה חזקה ועמוקה יותר, תשובה שיש בה אולי גם מסר לכל המובילים את תנועת המחאה המתעצמת הזו.

תנועת הציונות הדתית אימצה את העיקרון הציוני הכללי, לפיו העם צריך לקחת את גורלו בידיו, להקים מדינה, לבנות וליישב את הארץ. מעבר לכך היא הוסיפה לו ממד דתי, שזה חידוש שיצא מבית מדרשם של גדולי התורה בראשם מרן הרב קוק זצ"ל. הם לימדונו שיש מצווה לעשות ליישוב הארץ והסבירו שברכת ה' תחול על המעשה המלווה באמונה.

אמנם צריך לציין שבימים ראשונים הייתה רוח ההתנדבות והחלוציות נחלתם של כל הבאים ארצה, החל מן העלייה הראשונה ועד העליות ההמוניות שלאחר קום המדינה. ואכן, ה' הצליח
אמנם יש הרבה מה לבקר, ואם אכן גדל מאד הפער בין העשירון העליון לבין מעמד הביניים צריך לטכס עצה איך לצמצמו, אבל גם כשעוסקים בכך אסור לחשוב כאילו זו המטרה של הממשלה לדכא את אנשי הביניים, ואף כלפיה נאמר הכלל שיש לדון כל אדם לכף זכות.
דרכנו עד שזכינו לראות מדינה יהודית משגשגת ומבוססת.

אם נתבונן ונעקוב אחרי הנוער הדתי לאומי, נמצא שמאומה לא נשתנה אצלו מאז, וגם היום הוא ממשיך להיות מרוכז בעשייה למען הכלל.

הנושאים ותחומי הפעילות אמנם השתנו אבל העיקרון נשאר במקומו.

אם עד לפני כמה שנים היו כולם מרוכזים בהתיישבות שהייתה כרוכה במאמץ רב ובמסירות נפש, הרי עכשיו בולטת במיוחד הפעילות של הגרעינים התורניים הפרוסים בכל רחבי הארץ, וכבר נתפרסמה תרומתם העצומה לפריפריה, גם בערים המתמודדות עם בעיות חמורות ביותר.

החבר'ה האלה מעורבים בכל פעולה חיובית בכל מקום , כשברקע מלווים אותם אנשי חינוך ותלמידי חכמים, אשר מבססים את הפעילות על תשתית אמונית חזקה.

גם אם אין כאן מקום לפרט את כל הנעשה בכל התחומים, כדאי להזכיר שפעילויות רבות נעשות ע"י חבורות של משפחות צנועות שמסתפקות במועט בכל הנוגע לצרכי עצמם, אך לא במה שנוגע לצרכי הכלל.

ממילא כבר אין צורך להסביר מדוע הציבור הזה אינו משתתף במחאה ובכל אירועיה, שכן פשוט אין לו זמן ואין לו אפשרות ל'השתחרר' מן הפעילות העצומה של התיישבות, חינוך ובנייה, וצריך לציין שאף אלה שאינם פעילים בשטח מזדהים מאד עם העוסקים במלאכת הקודש וטורחים רבות לגבותם.

לעומת זאת מתקבל הרושם שבקבוצות אחרות באוכלוסיה נחלשה קצת ברבות השנים רוח ההתנדבות לעשייה כללית. במקומה בא והתחזק העיסוק בזכויות הפרט בעוד שבכל הנוגע לצרכי הכלל משליכים הם את יהבם על הממשלה שהיא בעיניהם ממונה לבדה על כל תחומי העשייה הכלליים.

יתרה מזו, כיון שזה תפקיד הממשלה, לא נותר לאזרחים אלא לבקר, לתבוע ולדרוש.

אמנם יש הרבה מה לבקר, ואם אכן גדל מאד הפער בין העשירון העליון לבין מעמד הביניים צריך לטכס עצה איך לצמצמו, אבל גם כשעוסקים בכך אסור לחשוב כאילו זו המטרה של הממשלה לדכא את אנשי הביניים, ואף כלפיה נאמר הכלל שיש לדון כל אדם לכף זכות.

בין כך ובין כך, הבה נקוה שתנועת המחאה הזו תצמיח מתוכה קבוצות של אנשים טובים שיתגייסו מחדש לעשייה גדולה של פרויקטים כלליים ומועילים, ויחזירו בכך לכולם את המבט המאמין והאופטימי שהוא הבסיס להצלחתנו.

לסיום, דומה שראוי לומר שמותר לכל אחד לדאוג לעצמו ולעשות לביתו, אבל אסור להפוך את הדאגה הזו לאידיאל המרכזי של החברה שלנו כאן בארץ ישראל, כשלפנינו עוד הרבה משימות ואתגרים, ובעז"ה נעשה ונצליח.