ביער שוכן הצדק

ממשלה אשר תיכנע לסחטנים הדשנים שחמאת הבוקר על ראשם עלולה להסיג את המדינה לאחור, אל תהום חלילה.

ד"ר גבי אביטל , י"ח באב תשע"א

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7

הסופר אברהם מאפו בספרו 'אשמת שומרון' כתב : "ואמת ונכוחה ברחו משערי שומרון, להיטמן בנקרות צורים ובסעיפי הסלעים, ביער שכן הצדק ובמערות האמונה". על הרקוויאם לעיתונות בישראל, על הזנייתו של המקצוע המכשיר שומרים על הדמוקרטיה, על הקריאות למרד ולמהפכה ולאלימות, ייתכן ולא ייכתב או יסופר בתולדות ישראל. ואולי מפני שאברהם מאפו נולד וחי הרבה לפני שיהודה ושומרון הפכו ל'שטחים כבושים'.

אין עוד מה להכחיש: מיום הזיכרון להיווסדה של המהפכה הצרפתית הידועה לשמצה, הסומק חזר אל לחיי השמאל. הסיסמאות, הדגלים, השלטון והחוק, התקשורת וצבא העיתונאים, החרמות והגליוטינות, האיומים וההשפלות, כולם נראים כמו קומינסטים, נשמעים כמו קומניסטים, מהלכים כמו קומוניסטים, ולהבדיל מִמָשָל הברווז, הם גם מכריזים "עולם עד היסוד נחריבה".

ומה שאמור להיות בסופו של דבר הוא ממש כמו תחילתו: מהפכה אדומה. רשימת המהפכנים בתחפושת של מומחים שאיתם, אבוי לבושה, מנהלת ממשלת ישראל הנבחרת משא ומתן, באים מאותו צד פוליטי של מנדט וחצי.

מזי הרעב הללו חשים התרוממות רוח שהנה כבר הגיע משיח צדקנו ויש לגייס את הפריפריה. ססמאות הפילוג מבית המדרש האקדמי-שמאלני שהשתלט על הפקולטות למדעי החברה והרוח
עדות המזרח והעולים מברית המועצות הם לא החביבים של חורשי המזימה הגלובלית החדשה. בעמל רב הם קנו את לחמם ואת מעמדם. עוד לא הגיע קץ הגאולה, והאלפים הרבים הקורסים תחת עומס המחיה הם הראיה לכך
הנפיקו הגדרה חדשה לפריפריה: חיפה האדומה. ומי לא בא? הרוסים (כך קוראים לעלייה הניסית מברה"מ) שחשבו שהם אדומים וניסו למכור להם את סטאלין, ומי לא קונה את מהפכת השמנת? המזרחיים. מה לא יעשו שופרות התעמולה על מנת להוציא מחפירות חייהם המשופרים את מה שכונה פעם ולא בלי התנשאות, ישראל השנייה? את הדתיים הם מנסים לגייס, לשווא. חוץ מכמה דתיי מחמד וכיפות אדומות.

קצת מן ההיסטוריה המשוכתבת בחלקה: יולי 1959, ואדי סליב, שכונה בחיפה. מחנה פליטים במסווה של שכונות עולים במצוקה. מהומות. פצוע ירי. וועדת חקירה. מחקרים שנכתבו בעקבות המהומות מתומצתים בויקיפדיה: "כיום מניחים כי תגובת התושבים נבעה ממצוקה סוציו-אקונומית ממנה סבלו." זהו? רק עניינים של חומר? ואז באה וועדת חקירה. העדויות מתוכה כנראה שלא נשמעו בפני חוקרי האקדמיה.

בפניה של הוועדה עמד צעיר בשם דוד בן-הרוש, כך הוא סיפר בעדותו: "..בקפריסין לא היו חסרות מריבות בינינו, אני זוכר את המריבה הראשונה. שאלה: למי אתה מתכוון כשאתה אומר 'בינינו'? תשובה: בין יוצאי אירופה לבין יוצאי אפריקה. שאלה: ובין הצפון אפריקאיים לא היו מריבות אף פעם? תשובה: מריבות אישיות, כן, הן קיימות בכל מקום. אבל אני מדגיש את המריבות הכלליות המאורגנות. למשל, אחרי חודש ימים שהיינו שם ראינו פתאום על תורן אחד דגל אדום על דגל ישראל. אז לא הבדלנו אם זה דגל פועלים או דגל קומוניסטי. ולא הבנו לשם מה הדגל האדום על הדגל הישראלי, וזה שהכאיב לנו.. לו היו שני דגלים לא הייתי מגיב כך, היו מסבירים לי שזהו דגל עבודה. אבל אף אחד לא הסביר לנו. ניגשנו כמה בחורים ורצינו לומר להם כמה זה כואב לנו אבל קבלו אותנו במקלות וברזלים ואבנים וטפלו בנו 'טיפול יסודי'. אז הבנו בפני מה אנו עומדים, אין אלה יהודים מהמין שאנו מכירים. התחלנו להתארגן ורצינו לצאת ממש לקרבות".

מה כל-כך מיוחד בדגל האדום העומד מעל דגל ישראל? מה הבעיר את חמתם של בחורים צעירים שאין להם מסורת של תנועת נוער על טקסיה, אין להם היסטוריה של מצעדים צבאיים מרעידי לבבות, אבל יש להם דאגה לפרנסת השעה ולציפייה מה ילד יום? "המניפולציות הבלתי כשרות ברגש הציוני"! כך כתב ד"ר ירון צור בספרו "קהילה קרועה". הניתוק המכוון ממסורת ישראל של אנשי תנועת העבודה ומפ"ם במיוחד, הוא חטא קדמון שאפילו פסוקי חזרה בתשובה בערוב ימיו של יעקב חזן לא יקהו את עצמתו. שהרי הרגש הציוני אצל יהודי מרוקו, (וכמובן אצל יהודי אלג'יר, תוניס וכו') אינו מנותק מהרגש היהודי-דתי.

יהדות וציונות, ציונות ויהדות, חד הם. הכמיהה לציון כתובה בעט ברזל. עד לכניסתם של הצרפתים למרוקו ולמדינות השכנות, המושג 'התמערבות' לא היה קיים. תפילה ולימוד תורה לצידה של עבודת כפיים לפרנסה, אפיינה את הקהילה במרוקו כפי שהיה בקהילות ישראל בכל הפזורה כמעט. הצורך להסביר ליהודי מרוקו את הרעיון הלאומי שמאחורי הקמתה של מדינת ישראל, נשמע מוזר. אין יהודי כמעט שלא התפלל תפילת שמונה-עשרה לפחות פעם ביום. על הכמיהה לציון וזיכרון החורבן הם למדו בדרך לא אמצעית. הכמיהה למשיח ולגאולה לא היתה מנותקת מרציונאליות גרידא. כל אימת שהמוסלמים פרעו ביהודים, או לסירוגין, שמעו את הפרעות ביהדות אירופה, נמצא המקור התורני או התלמודי או זה שבעל-פה שאישר למפרע את בואן של הפורעניות.

זוהי תמצית ההבנה של כל מי שלא מוכן לקנות את מהפכת האדומים המחופשים. כותב שורות אלה נולד בשנת המהומות ההן במרוקו. שנתיים לאחר מכן עלינו ארצה. לנשק את עפרה רצינו. נישקנו את אדמת הנמל של חיפה האדומה. עמלנו וטרחנו והזענו וחרשנו, וגם החרשנו. המסלול ההוא של הגנה על המולדת ואהבתה הבלתי תלויה בדבר עמדו לצנינים למהפכנים האדומים שרצו והצליחו למחוק את הזהות של היהודים הללו.

מדינת ישראל שילמה מחיר נורא ואיום על מעללי האדומים אז, והיא עלולה לשלם גם בעתיד. ממשלה אשר תיכנע לסחטנים הדשנים שחמאת הבוקר על ראשם עלולה להסיג את המדינה לאחור, אל תהום חלילה. עדות המזרח והעולים מברית המועצות הם לא החביבים של חורשי המזימה הגלובלית החדשה. בעמל רב הם קנו את לחמם ואת מעמדם. עוד לא הגיע קץ הגאולה, והאלפים הרבים הקורסים תחת עומס המחיה הם הראיה לכך. המסלול החלופי-מהפכני המוצע היום אינו אלא ניסיון לשנות כללי משחק באמצע משחק, לכפות על ממשלה מדיניות הפוכה ממה שהיא מאמינה בו.

אם מישהו זוכר מתי האדומים החליפו שלטון בקלפיות שיספרו לאיציק שמולי הפועל על-פי ספר האוטוביוגרפי של צ'ה-גוורה.