זה לא הטייקונים

צריך גם להתבונן במראה ולענות בכנות על השאלה, האם אנחנו עצמנו משתדלים ומתאמצים לנהוג על פי קנה המידה שאנו דורשים מאחרים?

מאיר גרוס , כ"ב באב תשע"א

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

עמדתי עם בני בכביש לטבריה, ביציאה מנחל עמוד, וניסינו לצוד את עיני הנהגים. מאות, אם לא אלפי, מכוניות עברו אבל איכשהו היינו שקופים מדי מכדי שיבחינו בנו.

חישוב פשוט הביא אותי לתובנה ברורה. הטייקונים, גם אם היו שם, מונים אולי אי אלו מכוניות מבין העוברות. לעניים, הרי אין בכלל מכוניות. מסתבר שרוב המכוניות נהוגות בידי מעמד הביניים. זה שמדברים בשמו גבוהה, נגד "הטייקונים", מעשי הממשלה והרשויות.

אז, חברים יקרים, זה לא הם. זה אנחנו. אנחנו שאיננו סופרים את מי שמולנו. אנחנו שרואים רק את עצמנו, ולא מסוגלים להבין את האחר, או למצער אפילו לראות אותו. ואולי כדאי שנתחיל, ראשית לכול, כל אחד בביתו שלו, כל אחד עם עצמו.

החנווני, שמנסה ליקר את המוצר בכמה שקלים נוספים, גונב מהקונה את מה ששלו. וגם מוסיף לו עצבנות מיותרת. חברת הסלולאר, ששולחת חיוב על החלפת סוללה, כשכלל לא החלפת. (כנראה, ב"שיטת מצליח"). ומאלץ אותך, הרגוע והשקט, לעבור לטון מאיים ורם. איש החברה שמתקינה לך על הגג קולטים סולאריים לחשמל ביתי, שטוען שימדוד לך את שטח הגג בלייזר מרחוק, עד שאתה – בעודך בטיול בצפון- מקבל טלפון שהוא נמצא ליד דלת ביתך וחייב להיכנס למדידה. השרברב, שמבטיח לתקן את הנזילות "מה
או אותו פקיד שמושך אותך שנה בהסדרת מה שמגיע לך, חוקית ומוסרית, ומבקש את אותו מסמך, מצולם, שוב ושוב. כי הוא איבד אותו או לא זוכר היכן הניח אותו. זו לא רק הביורוקרטיה לפי החוק.
ר ובזול", אבל מגיע רק אחרי שבוע, וגם מגיש לך חשבון מנופח. אגב, כל אלו מקרים אמיתיים. ואין ספק שכולם ממעמד הביניים, המלא טענות כרימון אל אחרים. לא מדובר בטייקונים אלא באנשים כמוך, הקורא, וכמוני. אנשים המקשים- אם לא ממררים- את חייהם של אחרים ללא נקיפות מצפון. והם, כאמור, מעמד הביניים.

או אותו פקיד שמושך אותך שנה בהסדרת מה שמגיע לך, חוקית ומוסרית, ומבקש את אותו מסמך, מצולם, שוב ושוב. כי הוא איבד אותו או לא זוכר היכן הניח אותו. זו לא רק הביורוקרטיה לפי החוק. זה איש מעמד הביניים המבצע אותה. או בעצם מעדיף שלא לבצע. זהו אותו ממונה על נושא כלשהו ההופך אותך למטומטם – גם בעיני עצמך- כי הוא האיש הגוזר את עתידך בעניין כזה או אחר, שהוא אינו מבין בו כלל. וגם הוא איש מעמד הביניים שהפקידו בידיו סמכויות אותן הוא מנצל כרצונו.

עד כמה, חברים יקרים למעמד הביניים, אנו מסוגלים לכבד את הזולת, להקשיב לו? והבה ולא "נגזים" מעבר לכך, לתחום של "ואהבת לרעך כמוך" או לפחות ל"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"?.

אינני טוען, חס וחלילה ש"כולנו אשמים" כמאמר אותו נשיא המדינה שלנו. אבל כדאי שנחשוב על תרומתנו האישית לקשיים של אנשים כמונו. האומנם אנחנו מתאמצים מספיק כדי להצדיק את משכורתנו (תהא כזאת או כזאת)? האם אנחנו נאמנים לחובתנו הרשמית? האם אנו נותנים את העצות הנכונות לזולת?

אכן, קל לבוא בטענות לאחר. קל להאשים את הזולת. ואין ספק שמותר לבוא בתביעות אל עמיתים וסתם אזרחים. אבל צריך גם להתבונן במראה ולענות בכנות על השאלה, האם אנחנו עצמנו משתדלים ומתאמצים לנהוג על פי קנה המידה שאנו דורשים מאחרים. גם אם מבחן התוצאה איננו תמיד מצביע על הצלחה לממש מה שרצינו. אבל, לפחות עשינו ככל יכולתנו. האם הרגישות שלנו לעוול, או למחסור בדיור, נוגעת רק בנו עצמנו, או גם באחרים שביתם נהרס. האומנם אנחנו בכלל "כל ישראל ערבין זה בזה"? בשמחה ובאהבה.

מחאה שתצא מנקודת תובנה כזאת, רק היא תצלח באמת.