מורה לחיים

העיתונאי ידידיה מאיר בטור ראשון בעיתון "בשבע" בעקבות החזרה מהחופש הגדול והיום הראשון ללימודים.

ידידיה מאיר , ג' באלול תשע"א

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כשאתה נכנס לכיתה א' אתה לא יודע על זה. אתה רק בן שש. אתה עסוק בשאלה ליד מי תשב, טרוד בהיכרות עם המורה, בארגון הספרים והמחברות, ובניסיון להתאים לגופך הצנום את הכתפיות של הילקוט הענק והכבד והחדש שקנו לך (תתחדש! זה היום היחיד בכל שנות לימודיך שבו לילקוט יהיה ריח של חדש, ולא של הסנדביץ' של אתמול והקלמנטינה של שלשום).

אתה לא יודע, אבל ההתחלה המרגשת הזו, הכל-כך ראשונית, היא גם התחלת הסוף. היא בעצם קובעת הכול ומקבעת הכול. מה שאתה חווה עכשיו נצרב בתת-מודע שלך, ומעכשיו כל מה שתחווה בחיים רק יתכתב איתו. רק היום, בגיל 35, אני מבין את זה. הכול נקבע שם. לדעתי אתה חי עד גיל שש, מקסימום שבע-שמונה, ואחר כך - הכול נוסטלגיה אל מה שכבר היה.

בכיתה א' למדתי בבית הספר 'רזי-לי' בבני ברק, אצל המורה חיה. מאז למדתי אצל הרבה מורים ורבנים, אבל הלימוד שם, של כיתה א', בעצם לא נפסק עד היום.

נוסח התפילה, למשל. נער הייתי וגם זקנתי, אבל בכל בית כנסת שאליו אני מגיע - אני עורך קודם כל השוואה לנוסח ההוא, של כיתה א'. הסידור הראשון הרי נקנה עבורי אז. זו היתה הפעם הראשונה שבה מילות התפילה התנגנו מפי. מאז - הכול השוואות אל התפילות ההן. במשך השנים התפללתי באינספור מקומות. בישיבות שבהן למדתי, בטירונות במחנה 80, במניין למנחה בתחתית מגדלי עזריאלי, בשטיבעל הלוטו בגאולה, בשוק מחנה יהודה, בבית הכנסת של המהר"ל בפראג, איפה לא. אינספור סגנונות תפילה שונים ומשונים, אבל הם כולם נדבכים נוספים על בסיס התפילה הראשונה ההיא בכיתה א'.

או אברהם אבינו, למשל. שמעתי עליו קצת בגן, אבל בכיתה א' התחלתי להכיר אותו באמת. ואת שרה אשתו, ויצחק בנם, ויוסף הצדי
אני בטוח שפדגוגים מלומדים כבר חקרו את השפעתו של החינוך בגיל הזה על עיצובו של הילד בעתיד, אבל ככל שאני מתבגר זה הולך ומתחדד בי באופן אינטואיטיבי
ק, ומשה רבנו, ואהרון אחיו. שמעתי עליהם לראשונה את מדרשי חז"ל, הבנתי איך רש"י ראה אותם. מאז, כל לימוד שלי עליהם הוא כבר טייק-אוף. אברהם אבינו הפך גם לאברהם אבי כשלימדו אותי עליו בפעם הראשונה. דמותו הפרטית-נצחית שלי עוצבה במוחי בגיל שש, וכשאגש ללמוד על עקידת יצחק בגיל שלושים, היא תהדהד בי משם, מכיתה א'. ומה זה באמת "ילד טוב" ו"ילד רע"? זה נקבע אז. מאז הכול פלאשבקים. כמו גם היחס לשיעורי בית (איכס!), שממשיך ומלווה אותי עד היום בקושי למלא משימות טכניות שנותנים לי.

אני בטוח שפדגוגים מלומדים כבר חקרו את השפעתו של החינוך בגיל הזה על עיצובו של הילד בעתיד, אבל ככל שאני מתבגר זה הולך ומתחדד בי באופן אינטואיטיבי. אני מרגיש את זה מהבטן, בכל אשר אלך, אולי כי אני בעצמי אבא לילד שסיים את כיתה א', וראיתי בשנה האחרונה איך הוא קולט לראשונה את מושגי הבסיס, ומשהו בי נרעד: הנה, עכשיו הוא במסיבת חומש. מקבל בפעם הראשונה את התורה ליד. כל מגע נוסף איתה יהיה כבר השני, והשלישי, וכן הלאה. והנה, היתה מריבה בהפסקה בין הילדים והם קיבלו עונש. הוא כבר ישווה כל ריב בעתיד למה שלמד כלקח מהפעם הזו.

את בית הספר שלי אני רואה בכל פעם שאני נוסע בכביש גהה. גם אתם רואים אותו. תרימו עיניים ליד צומת קוקה-קולה ותראו שלט גדול מעבר לחומה, שבו כתוב כחול על גבי לבן "בית ספר רזי-לי", ומתחת עוד כיתוב ענק, שהיה שם כבר בימים ההם: "לכו בנים שמעו לי, יראת ה' אלמדכם".

אולי בכיתה א' צריך לומר לילדים: "לכו בנים שמעו לי, את כל שאר חייכם - אלמדכם".

בן שלושים לציצית

יש לי בעיה עם עדי רן. כבר שנים. כלומר, לא איתו, אלא עם המוזיקה ה"חסידית" שלו. מצד אחד, הוא כותב מקורי ומוכשר שיצירתו יונקת מתורת רבו הגדול, רבי נחמן מברסלב ותלמידיו (מר' נתן מנמירוב זצוק"ל ועד יבדל"א הנ-נח שאתמול בבוקר חזר בתשובה והלילה כבר רוקד על הגג של הניידת ברחוב אלנבי בת"א). מצד שני, הוא הדבר הכי רחוק מרוח החסידות כפי שאנחנו ואבותינו, וגם ילדינו, מכירים. השירה שלו מותחת הרבה מעבר לקצה את גבולות המוזיקה החסידית. לא צריך להיות יוסי גיל כדי להרגיש כמה הקול המרוסק שלו, החרוך מסיגריות ומתלאות החיים, רחוק מהמתיקות והתמימות של הניגון החסידי הקדוש לדורותיו.

עדי רן הוא חלוץ הז'אנר המוזיקלי הזה. אלבומו הראשון 'האחרון שבעם' יצא כבר בשנת תשנ"ח. אבל רק השבוע, למעלה מעשר שנים אחרי, כששמעתי את אלבומו החדש 'גלגל של הצלה', הבנתי פתאום שזו כן מוזיקה חסידית. וזה לא שהוא השתנה, הוא נשאר בדיוק אותו דבר. זו החסידות שהתפתחה.

עדי רן הוא קול אותנטי ומייצג של סצינה שלימה: ישראלים שחוזרים אל המקורות מהמחוזות הכי רחוקים. וכשאתה מגיע משם, אז אתה לא רק נראה אחרת ומתלבש אחרת, אלא גם כותב, מנגן וצועק אחרת.

בספרו 'אורות התורה' כותב הרב קוק, שביום שישי זה ימלאו 76 שנים לפטירתו: "כל הלומד תורה, הוא מוציא מהכוח אל הפועל את מציאות חוכמתה מצד נפשו. ובוודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו, לאור הנולד מהתחברות התורה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל את האור ממש בלימודו". כלומר, כשמדובר בלימוד תורה, אי אפשר להעתיק את שיעורי-הבית מהחבר. זה משהו נפשי, פנימי, יצירתי, זה לא לימוד רגיל. החיבור של כל אחד אל התורה הוא אחר לגמרי.

בעצם, אומר לנו הרב קוק, עדי רן לעולם לא יישמע כמו אברהם פריד. זה לא יכול להיות. כי לא דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה אל הנפש הסוערת של עדי רן, לזו החסידית-מבית של אברהם פריד. ואחרי שמבינים את זה, פתאום קל יותר להקשיב לגיטרות שלו. הן חורקות וצורמות, אבל בה בעת גם נעימות ומעלות רצון, כמו חזרת הש"ץ של בעל תשובה טרי שלא בדיוק סגור על נוסח התפילה.

החזרה בתשובה אינה תופעה חדשה בעם ישראל, אבל בשנים האחרונות, הודות למבול היצירה החדשה, אנחנו, הדתיים מלידה, זוכים לטעום טעם חדש בתורה ובמצוות בזכות אותם יוצרים שגילו את האור ועכשיו מגדילים את האור. הנה שורה לדוגמה מהשיר 'פתיל תכלת' באלבום החדש:

"פעם הלכתי שפוף וקודר מפגעי השיגיונות / אך ראיתי את הצל שלי בארץ, פאות וציציות / מסביבי גיבורים נועזים, הם ראשי הלגיונות / זה מלאכים שעליי שומרים מארבע כנפות".

ובהמשך כותב רן בשיר שאפשר לכנותו "בלדה לציצית": "יש הסוברים שזה לא האורגינל / אבל מודים שזה לא מזיק בכלל / ואני בוחר במעורר הלב / צריך לקחת צ'אנס כשאתה אוהב".

השבוע נסעתי באוטו, שמעתי שוב ושוב את השיר הזה, וחשבתי שיחס כזה לציצית יכול לנבוע רק ממי שהחיים שלו לא מוכתבים על ידי מה שקרה לו עד כיתה א'. מי שלא הולך עם הציצית מגיל שלוש, אלא מגיל שלושים, ואז מגלה אותה פתאום בצל שלו ברחוב.

מצוות הציצית ניתנה לנו על ידי משה רבינו לפני למעלה מ-3000 שנה. מאז ועד היום יהודים שמו אותה על כנפי בגדיהם לדורותם, הסתכלו על פתיליה ונישקו אותן בכל בוקר בקריאת שמע - אבל מעולם, מעולם, לא שרו עליה ככה.