אבי-אבות ההסכמים המופקרים

אם ישראל יצעד בחזרה אל ייעודו (בלשון זכר, כי התייחסותי היא יותר אל עם ישראל ופחות אל מדינת ישראל) הוא יוכל להשיב לעצמו את האבידה.

הרב יוסף דיין , כ"ב באלול תשע"א

הרב יוסף דיין
הרב יוסף דיין
ערוץ 7

הטירוף הזה שכונה "הסכמי קמפ-דוויד" (טוב שהשם נשאר באנגלית, לבל נכנה אותם "מחנה דוד") היה אסון שאין לשער מימדיו. לתודעה הלאומית בראש וראשונה. ולתחושת הצדק.

הראיה החותכת ביותר לקיומו של אסון זה, שפגע בנו פגיעה אנושה, מצויה בעובדה שאני כותב שורות אלה.

אם עיתון כמו "בשבע", שבא לעולם כדי למלא את הריק הלאומי בתקשורת, חושב שיש כאן שאלה – כי אז אין זה רק סימן היכר של מחלה. זו המחלה עצמה! כאשר נדרשים להסביר ולנמק את המובן מאליו, אנו בצרות.

לך תסביר לעולם שגם לך, כיהודי, זכות קיום! לך תבחר את ההנמקות הטובות ביותר, אלו שיש בכוחן להבקיע מוחות אטומים! אין הנמקות כאלו בנמצא. במחוזות הללו קשה אפילו לחשוב.

שם אין מקום לא להגיון ולא לחשיבה הרציונאלית. אין שם כל סיכוי שיבינו אותך. שם אפשר רק להיזכר בדבריו של זאב ז'בוטינסקי:

"אני תובע משפט וצדק עבורי, ואם לא אקבלהו – ייהפך כל העולם מדבר שממה. במקום בו אני מלך בין מלכים אחרים – שם תהיה הקידמה שרירה וקיימת. אך אם גורלי הוא להיות מוּצא מחוץ למסגרת – לא איכפת לי אם תעלו כולכם חיים באש. עוד אוסיף שמן
לא היה מקום להפקיר את חופש התנועה הימית של אוניותינו וספינות מלחמתנו לחסדיו של מצרי נוכל, שכבר הפר בעבר כל התחייבויותיו
למדורה. אין גאולה לעולם אם אין חלקי בה. בראשית ברא אלוהים את תביעתי".

לו מנחם בגין, שהתהדר כל ימיו בתואר תלמידו המובהק של ז'בוטינסקי, היה מאמץ אל ליבו את דרך חשיבתו – לא היה נכשל בצורה מחפירה כל כך. הוא לא היה נדרש למלחמת לבנון הראשונה, לא היה נגרר אחרי אריק שרון ולא היה מסיים את חייו בצורה עלובה ומעוררת רחמים כל כך.

ובכל זאת אדרש להנמקות הרציונאליות הללו, בלי לשכוח שאין בהן תועלת ואין להן כוח להוציא את הטיפשים מטיפשותם, כפי שלימד אותי שלמה, מלכי החכם:

אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי – לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ.

הנה השגותיי מן ההסכם, אחת לאחת, סדורות לאו דווקא לפי הנזק שהסבו לנו:

לא היה מקום להאמין לאנואר סאדאת או לבטוח בו. במיוחד לא אחרי שהגיע לירושלים ענוד עניבה מעוטרת בצלבי קרס. הוא רצה לאותת לבגין: מה שאמרתי בזכות הנאצים כשהייתי קצין צעיר – שריר וקיים.

לא היה מקום לסמוך על ג'ימי קרטר, מגדל בוטנים אנטישמי (היום בעיני כולם ובגלוי, אז רק בעיני בעלי עין חדה) שריסק את חוט השדרה של ראש ממשלת ישראל.

לא היה מקום לסחור באדמת ישראל (חלקים רבים לכל השיטות, וחלקים אחרים לדעת המיעוט). לא היה מקום לעקור בתי יהודים שחיו חיי קהילה מפוארים באופירה, בימית או בחצר אדר.

לא היה מקום להפעיל את צה"ל, על קציניו ודחפוריו, בעקירת יהודים והריסת בתיהם. מי שמצדיק את העקירה ההיא אך מגנה עקירה חדשה במגרון, ביצהר או בחברון, נגוע בצביעות. לא היה מקום לצמצם את מרחב האימונים של חיל האוויר (וממילא את מרחב התמרון שלו) על ידי נטישת כל סיני. חיל האוויר קצוץ-הכנפיים הזה הולך ושוקע מאז. בהכרח הוא שוקע!

לא היה מקום לוותר על אוצרות הנפט ומתקניו שאנו פיתחנו או שכללנו באבו רודס. לא היה מקום להפקיר את חופש התנועה הימית של אוניותינו וספינות מלחמתנו לחסדיו של מצרי נוכל, שכבר הפר בעבר כל התחייבויותיו.

לא היה מקום לרוץ לספר למצרים דבר שלא ידעו כלל: שמצאנו בסיני אורניום. לבטח לא היה מקום למסור להם את מפות המרבצים. לא היה מקום לשלם במטבע קשה למצרים על "נדיבותם" לקבל מידינו את סיני כולו, ולהקים כאן "אוטונומיה" לערבים בעזה, יהודה, שומרון ובנימין.
לא היה מקום להסכים לקבלת "פרס נובל לשלום" יחד עם מעריץ נאצים שנותר אויב עד ליום בו השיגוהו כדרורי הרוצחים, אחיו המוסלמים. הדבר רק פתח פתח למעמד מביש דומה, שעה שהמוסד המקולל ההוא בסטוקהולם העניק לארכי-רוצח ערפאת מעמד זהה

לא היה מקום להותיר בידינו, אם כבר נטשנו את מרחבי סיני העשירים והחיוניים, את הרצועה המקוללת על מיליון תושביה. מצרים עמדה על כך שהמצב יחזור לסטאטוס-קוו-אנטה, למה שהיה לפני מלחמת ששת הימים, רק לא באזור עזה. היא דרשה שקן הטרור העזתי ירבץ לרגליה של ישראל. תביעתה החצופה התקבלה.

לא היה מקום להסכים לקבלת "פרס נובל לשלום" יחד עם מעריץ נאצים שנותר אויב עד ליום בו השיגוהו כדרורי הרוצחים, אחיו המוסלמים. הדבר רק פתח פתח למעמד מביש דומה, שעה שהמוסד המקולל ההוא בסטוקהולם העניק לארכי-רוצח ערפאת מעמד זהה.

לסיכום:

לא היה מקום להאמין לערבים. ההסכם עליו חתמו בגין, דיין, ויצמן ושרון היה אביו מולידו של הסכם אסוני לא פחות: הסכם אוסלו המשוקץ. ואחריו וכתוצאה בלתי נמנעת משני אלו – העקירה והגירוש האיומים מגוש קטיף ומצפון השומרון.

והרווחים?

העדר מלחמה צבא-מול-צבא בחזית הדרום. אי אפשר לשכוח או להשכיח את זה. אלא שאת הרווח הזה אפשר היה להשיג בדרך אחרת, זולה בהרבה מן המחיר המופקע ששילמנו לסאדאת. כמו בצפון, למשל, עם הסורים. גם שם לא היתה מלחמה במשך 38 שנים בלי שנדרשו למסור לידיהם את רמת הגולן. יוצא מזה שעיקר הדברים שקיבלנו בתמורה לסיני היו חילופי שגרירים ומסעות הסתה תוקפניים בתקשורת המצרית ובכל פורום ערבי או בינלאומי קיים.

אלו הן – בקיצור נמרץ ורק חלק – השגיאות המהותיות הגלומות בהסכמים הללו. אבל ההתרחשויות במצרים ובעולם הערבי רווי הדם בשנה האחרונה מהוות פתח לתקווה, אם רק ניתֵן למכתש הזדמנות לכתוש את האווילים.

אם ישראל יצעד בחזרה אל ייעודו (בלשון זכר, כי התייחסותי היא יותר אל עם ישראל ופחות אל מדינת ישראל) הוא יוכל להשיב לעצמו את האבידה.

נחזור בקרוב אל מרחבי סיני בפעם השלישית. זו תהיה אז כבר חזקה, כדברי חכמינו. נבנה שוב את העיר שחרבה, אלא שהפעם נכנה אותה בשם אחר במקום 'ימית', כדי שלא יבוא רפה-שכל אחר ויחשוב שאם הוא ירצה – הוא 'ימית' אותה מחדש.