פרשת נצבים-וילך פותחת לנו חלון לפרקי נאומו המסכם של משה רבנו, רבן של ישראל, ערב השלמת משימתו להביא את עם ישראל אל שערי ארץ-ישראל המערבית.

אפשר לומר שראשית דבריו המוקדשים לעצם צורת העמידה של עם ישראל לשמוע את דבריו, הינם בעצם עיקרו של הנאום כולו. "אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלקיכם". ושאחר כך רק בא הפירוט.

על פי הדיבור העליון תועבר שרביט ההנהגה מידיו של משה אל תלמידו הנאמן יהושע בן-נון. צורת ההנהגה של משה מועברת במסר מיוחד למי שימלא את מקומו בהנהגת ישראל:

אתם נצבים. ראשית לכל צריכה להיות העמידה הזקופה והאיתנה - "נצבים". העמידה הבלתי-מתפשרת במקום אחד יציב, נלמד כבר מיוסף אשר בחלומו ראה כי "הנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי". האלומות המתניידות והמתבדרות ברוח נכפפות בסופו של דבר לרוח המרכזית האיתנה, זו שניצבת מושרשת ונטועה באדמה, שכל רוח חולפת שבעולם, לא תזיזנה ממקומה.

היום. בכמה מקומות בתורה מודגש שהציווי הוא "היום". הוא אינו מיושן, הוא אינו אנכרוניסטי. התורה ניתנה מפי הגבורה, מפי אלקי השמים ואלקי הארץ, אלקי ישראל שתורתו נצחית ואיננה משתנה. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" – הדגשיו חז"ל. בכל יום ויום מחדש אנו כורתים ברית עם בוראנו, ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו.

כולכם. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", בכך מתפאר ד' בעמו ישראל. "כאיש אחד בלב אחד" עמדו ישראל לפני הר סיני לקבלת התורה. מי שמבקש להנהיג מוכרח להבין את הכרח החיבור והאחדות בתוך המחנה, בודאי בתוך המחנה הראוי ומתבקש להנהיג

כל האלמנטים יחדיו של קבלת אחריות ע"י המנהיג הם שיוצרים מנהיגות אלטרנטיבית, בודאי כאשר המנהיג הקיים, ניתק עצמו במודע ולכתחילה מן האידיאלים היסודיים של העבר

.

לפני ד' אלקיכם. נדרשת עמידה זקופה אבל כזו הכפופה לרבש"ע, בחינת "דע לפני מי אתה עומד". אבל למלה "לפני" ישנה משמעות נוספת. על המנהיג להשליך עצמנו לפני המחנה, וכך אמנם ציוה ד' ביחס ליהושע "כי הוא יעבור לפני העם הזה". ופירשו חז"ל, "אם עובר לפניהם נוחלים את הארץ, ואם לאו - אין נוחלים".

כל האלמנטים יחדיו של קבלת אחריות ע"י המנהיג הם שיוצרים מנהיגות אלטרנטיבית, בודאי כאשר המנהיג הקיים, ניתק עצמו במודע ולכתחילה מן האידיאלים היסודיים של העבר.

הנציגים הנאבקים על שורשי הרעיון של שיבת ציון בדורות האחרונים מבססים את הנהגתם על כללי החלפת ההנהגה האמורים לעיל. הם עומדים ברצף הדורות, גם היום, באים מקרב ציבור ניצב ואיתן, ללא רגשי נחיתות מול עצמו או מול אחרים וכל-שכן מול אומות העולם. הם הולכים ומתאחדים לתא אחד, להובלה מאוחדת, "כולכם".

דרכם היא מרשם בטוח להנהגה רצויה לעם סגולה בארץ הבחירה, "ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה", רואה ומשגיח עליה בכל עת. כל מעשיהם נעשים לאור ראייתם עצמם כעבדים לפני ד'. הם גם יודעים כי יש להלך לפני העם, להובילו ולהעלותו מעלה ולא להיגרר מטה אחרי חולשות. הם יודעים כי יש להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, נגד כל רוח חולפת. הם חסונים ומחושלים בכל סביבה: בחברה, בצבא, ואף בזירה הבינלאומית. הם מחונכים ומחנכים באהבה ובאמונה שלא להיות אסקופה נדרסת ולא להיות מלאים בחששות ופחדים מדומים.

על כן, על אף שכל הרוחות שבעולם באות ונושפות בעורפם, על אף שכולם מתגייסים לעוקרם, ורק ברעתם עסוקים כל היום, בחינת "כל היום אני מנגינתם", על אף כל זאת, הם הולכים ומתרבים, גדלים והולכים בכמות ובאיכות, ובמציאות היומיומית הם זוכים בפועל בכל מאבק, חרף כל ההפרעות.

השלב הקרב ובא הוא שרביט ההנהגה שתעבור לידיהם, כי הם ראויים לה באמת.