זיכרון ליום ראשון
זיכרון ליום ראשון

עניינו של ראש השנה, שהוא מעין בריאה חדשה של העולם. אמנם העולם כבר נברא בששת ימי בראשית, ומאז הוא עומד בצביונו, אבל החיים שהקב"ה משפיע לעולם נבראים בכל שנה עבור השנה החדשה. הרי שראש השנה הוא מעין בריאת עולם זוטא.

ומאז הבריאה השפע מגיע לעולם לפי מעשיהם של הברואים, כאשר האחריות המרכזית מוטלת על בני האדם, שלהם ניתנה הבחירה החופשית לבחור בין טוב לרע. ובמיוחד האחריות מוטלת על ישראל שהם לב שבאיברים, וכל יסוד האמונה והקשר לריבונו של עולם, למוסר ולחזון תיקון העולם תלוי בהם.

ובכל שנה נידון העולם מחדש לפי המעשים של השנה הקודמת, וככל שישראל עסקו בשנה הקודמת יותר בתורה ומצוות, נהגו בצדק ומשפט בחסד ורחמים, זוכים בדין, וה' מוסיף לשנה הבאה שפע חיים טובים לעמו ולכל העולם כולו. הבריאות תשתפר והפרנסה תתרחב, כדי שיוכלו לעשות יותר מעשים טובים לתיקון עולם. ואם ימשיכו לבחור בטוב, אזי השפע הולך וגובר משנה לשנה. ואם חס ושלום הפנו עורפם לייעודם, וגם בימים הנוראים לא חזרו בתשובה בלב שלם, השפע מתמעט, והצרות הכלליות והפרטיות מתרבות, מלחמות, עוני ומחלות.

ימי הדין בתולדות ישראל

וכך מצינו בתולדות עמנו שנים ותקופות שבהן ירדנו מדי שנה מדחי אל דחי. אלו היו תקופות החורבן והגלות. ואף שכבר היו לעם ישראל תקופות קשות מאוד, סביב ימות חורבן בית המקדש הראשון ועוד יותר סביב חורבן בית המקדש השני, כמדומה שהתקופה הנוראה ביותר היתה בדורות האחרונים. במשך כמאה שנים, יהודים רבים החלו לזנוח את דרך התורה והמצוות, להיסחף אחר תרבויות זרות, חלקם בהתרסה כואבת. במקביל, הרדיפות התעצמו משנה לשנה, עוני מחפיר, מגיפות, נגישות ופוגרומים. בתוך כך הכין ה' לעמו פליטה בהר ציון, והאדמה הקדושה החלה לשוב ולתת את פירותיה בעין יפה, לסמן לעם ישראל כי הגיעה השעה לחזור הביתה. אבל רק מעטים נענו לקריאות לעלות. ועזיבת המורשת גברה, עד שכבר רוב העם היהודי, שהתגורר אז באירופה, הפסיק לשמור תורה ומצוות, וכל הקללות הנוראות שנכתבו בתורה התקיימו במילואם בשואה.

הברית האלוקית

מתוך גיא צלמוות, החלה השירה לענות בנו (הכוונה לשירת האזינו בפרט והתורה בכלל), כפי שנאמר (דברים לא, כא): "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו". ומתוך כך, עמדה לנו הברית שכרת ה' עמנו, לקבצנו מכל העמים. "והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשת והיטיבך והרבך מאבותיך", ומתוך כך מתחיל תהליך של תשובה, "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ל, ה-ו).

הטובה והיסורים תלויים במעשינו

ואף שהגאולה והתשובה מובטחת, כפי שנאמר בתורה ובנביאים, במעשינו תלוי הדבר, אם תבוא הגאולה בשובה ונחת מתוך שנבחר לדבוק בייעוד האלוקי שלנו, או בדרך ארוכה של יסורים נוראים שידחקו אותנו בעל כרחנו אל מקומנו ואל ייעודנו. ועל כך אנו באים להתפלל בימים הנוראים "קדשנו במצוותיך, ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך, וטהר לבנו לעובדך באמת. כי אתה אלוקים אמת ודברך אמת וקיים לעד".

הדין בכלל ישראל

אנשים רבים שואלים: מה אנחנו אשמים בחטאי הציבור, מדוע כשבאה הפורענות באה על הצדיקים ועל הרשעים כאחד. והתשובה: שאף זה מכלל הברית המיוחדת שכרת ה' עמנו, שהטילה על כולנו יחד גורל נורא-הוד

עיקר הדין הוא על כלל ישראל, וכפי שמצינו בתורה, שה' פונה אל עם ישראל כיחידה אחת. אם שומעים בקולו, הגשם יורד על הארץ בעיתו, והברכה מתרבה. ואם חס ושלום להיפך, תפקוד הפורענות את כולם. ואמנם יש גם דין פרטי, להיטיב לטובים ולהיפרע מהרשעים, אבל דין זה אינו ניכר כל כך בעולם הזה, ועיקרו מתקיים בעולם הבא (עיין קידושין לט, ב, מו"ק כח, א).

אנשים רבים שואלים: מה אנחנו אשמים בחטאי הציבור, מדוע כשבאה הפורענות באה על הצדיקים ועל הרשעים כאחד. והתשובה: שאף זה מכלל הברית המיוחדת שכרת ה' עמנו, שהטילה על כולנו יחד גורל נורא-הוד. רק עם שלם יכול לשאת את החזון הגדול של תיקון עולם. ולכן כולם יחד, בטוב וברע, בברכה וביסורים.

ערבות הדדית

יותר מזה, הרשעות נובעת משאלות שלא נפתרו, מנטיות עמוקות של חיים שלא מצאו מענה בדרך הדתית הרגילה, ותפקיד הצדיקים לברר את השאלות הללו ומתוך כך לזכך, ללבן ולרומם את התפישה התורנית, ובאופן זה העולם נתקן. וזו תפקידה של הרשעה והרשעים. ולכן כאשר מצבו של כלל ישראל הוא טוב, גם הרשעים זוכים בטובה, כי גם להם חלק בזה. אבל אם הצדיקים לא התמודדו עם השאלות שעלו מן הרשעים, הציבור ככלל הולך ויורד, וכולם נושאים באחריות.

חזרה בתשובה

לכן עיקר התפילה על הכלל. "ובכן יתקדש שמך ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך... ויראוך כל המעשים, וישתחוו לך כל הברואים... ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך, ותקווה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך..."

יהי רצון שנזכה להיות שותפים בגילוי מלכותו בעולם, ומתוך כך תרבה הברכה, ונזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה.

רחצה במקלחת בראש השנה

שאלה: האם מותר לאדם שרגיל להתרחץ בכל יום להתרחץ בראש השנה, ובמיוחד בשנה זו, שיש לנו שלושה ימים רצופים של יום טוב ושבת?

תשובה: מותר להתרחץ בראש השנה ובשבת במים פושרים, היינו במים שחומם כחום הגוף או פחות מחום הגוף. ואמנם גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף במים חמים בשבת, משום שהיו אנשים שמרוב להיטותם להתרחץ במים חמים, חטאו וחיממו את המים בשבת ועברו על איסור הבערה ובישול, וכשהוכיחו אותם, טענו שמים אלה חוממו מערב שבת. לפיכך גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף גם במים שהתחממו בערב שבת בהיתר (שבת מ, א; שו"ע שכו, א). ויש אומרים שאיסור זה קיים גם ביום טוב (רמ"א תקיא, ב).

אבל כל האיסור הוא דווקא במים חמים, אבל במים פושרים, היינו במים שחומם כחום הגוף או פחות, מותר לרחוץ בשבת, וקל וחומר ביום טוב.

למצטער מאוד מותר לרחוץ בחמים

וכל זה אמור לאדם רגיל שמותר לו לרחוץ בפושרים בלבד, אבל מי שמצטער מאוד מכך שלא יתרחץ, וגם מצטער מאוד לרחוץ בפושרים, רשאי להתרחץ במים חמים (עיין שו"ע תקיא, ב; רע"א באו"ה שכו, א).

מהיכן המים הפושרים כדי לרחוץ

למי שיש דוד שמש, המים היוצאים מהדוד מותרים בשימוש ביום טוב. ולגבי שבת נחלקו הפוסקים, יש מתירים ויש אוסרים, והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.

ומי שאין לו דוד שמש אלא רק דוד חשמל, אם יש לו אפשרות להפעיל את הדוד על שעון שבת, יוכל לכוון שבכל יום הדוד יתחמם למשך כשעה, וכך יהיו לו מים פושרים. ואם המים יהיו חמים, יוסיף להם מים קרים, כדי שיהיו פושרים. ומי שאין לו שעון שבת להפעיל את דוד המים, רק אם ישארו לו מים חמים מערב יום טוב, יוכל לרחוץ בהם, אבל אין דרך שבה יוכל לחמם את המים ביום טוב.

ובשבת, כל זמן שהמים שבדוד אינם רותחים, מותר להשתמש בהם. אבל אם הם רותחים, אסור לפתוח את זרם החמים, כי בעוד המים החמים זורמים, נכנסים לדוד במקומם מים קרים, והם מתבשלים, ובישול אסור בשבת.

הסבון

מותר להשתמש בשבת ויום טוב בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך, נהגו רבים להחמיר, ושני טעמים לדבר: האחד, שהשימוש בסבון קשה או סמיך נראה כעין 'ממחק', שהרי בעת השימוש בסבון הקשה מחליקים את פניו, ובעת השימוש בסבון סמיך מורחים אותו על היד והגוף (מ"ב שכו, ל). הטעם השני, שהשימוש בסבון נראה כהולדה של דבר חדש, שהסבון הקשה או הסמיך הופך להיות נוזלי כמים (בא"ח ש"ש יתרו טו). ואף שמעיקר הדין לדעת הרבה פוסקים אין בזה איסור, נהגו רוב ישראל להחמיר שלא להשתמש בסבון קשה וסמיך. והנוהגים להקל יש להם על מי לסמוך.

סבון סמיך שאם מניחים אותו על משטח יתפשט לצדדים נחשב כנוזלי, ולכל הדעות מותר להשתמש בו, וגם כשיש ספק בדבר, אפשר להקל.

חפיפת השיער וניגובו

כעקרון מותר לחפוף את שיער הראש, ולהשתמש בשמפו ומרכך. אלא שההוראה היא שאשה שיש לה שיער ארוך והיא רגילה להסתרק תמיד אחר הרחצה, צריכה להיזהר שלא לשטוף את שערה בשבת או יום טוב, כדי שלא תיכשל אח"כ באיסור תורה של סירוק.

נבאר יותר: באופן טבעי, בכל יום נושרות מן הראש עשרות שערות, וכל אדם מעדיף שהשערות ששורשן נחלש יתלשו בעת הסירוק, שאם לא כן הן ינשרו במשך היום על בגדיו ועל המאכלים. ולכן המסרק שערות באופן שבוודאי יתלשו שערות, עובר על מלאכת 'גוזז' (ריב"ש שצ"ד; שעה"צ שג, עב). וכיוון שאסור להסתרק, המסרק מוקצה ואסור לטלטלו (שו"ע שג, כז).

ולכן מי שרגילה להסתרק תמיד אחר חפיפת שיער, לא תחפוף שערה ביום טוב או שבת. ומי שמרגישה שהיא מוכרחת לכך, והיא יודעת בוודאות שלא תיכשל אחר החפיפה בסירוק, תוכל גם ביום טוב לשטוף את שערותיה.

עוד צריך להיזהר אחר חפיפת הראש שלא לסחוט את השיער בידיים. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה (שש"כ יד, כב).