על העיוורון

צה"ל שמונע מן התושבים את האפשרות לקחת אחריות על חייהם, צריך לקחת את האחריות ולנקוט יד קשה כפלדה מול ניסיונות הרצח.

אדם צחי , ג' בתשרי תשע"ב

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כבר מספר ימים מספר לפני רצח אשר ויונתן פלמר הי"ד, נפוצה ביו"ש השמועה כי הערבים שבו להשתמש בטכניקת רצח ישנה: השלכת אבן מתוך מכונית נוסעת. רצח גאוני בפשטותו ובאכזריותו.

לא ברור כיצד צה"ל נערך בתגובה לידיעות הללו, שבוודאי הגיעו אליו. האם החליט להחמיר את הענישה על השלכת אבנים? האם פיזר כרוזי אזהרה בכפרים הפלסטיניים? האם התריע בפני המתיישבים כי סכנה חדשה עומדת לפתחם? סביר להניח שלא. מלבד עדכון הקב"טים במועצות יו"ש, בחר הצבא שלא להודיע לתושבים כיצד עליהם לנהוג, ממה עליהם לחשוש ולאילו התרחשויות לגלות ערנות.

מן הסתם העדיפו שם "לא לחמם את הגיזרה". הרי אנשים יכולים לקחת איתם את הנשק האישי, אפילו להשתמש בו, במידה והם יודעים שהאבן שמולם יכולה להרוג. אז לשתוק. אבל צה"ל שכזה, שמחליט לסכור את פיו כאשר החרב מונפת מעל – צריך גם לקחת אחריות, ולהבטיח כי החרב המונפת לא תכה. צה"ל שמונע מן התושבים את האפשרות לקחת אחריות על חייהם, צריך לקחת את האחריות ולנקוט יד קשה כפלדה מול ניסיונות הרצח. מסתבר כי הוא לא נקט אותה מול מיידי האבנים שרצחו את אשר ויונתן. והוא גם לא ינקוט אותה. האבנים עדיין ממשיכות לפגוע ברכבים בכבישים, והן הושלכו על באי מסע הלוויה של אשר ויונתן הי"ד. אבן עדיין לא מוגדרת אצלו ככלי נשק קטלני.

וצה"ל זה אנחנו. מספיק לנו שירות מילואים אחד ביו"ש כדי לקלוט את המסר מהוראות הפתיחה באש: אסור. אבנים אינן
זהו שקר שבמרכזו מות האלוהים ותחיית העולם הבדיוני: אם נכסה את הדם במספיק עפר, הוא ייעלם. אבל אנו יודעים, מן הלב ומכל המיתולוגיות שבעולם, שכשדם נשפך בחשאי הוא איננו מחלחל אלא רותח ומבעבע וצועק. ויש מחיר כבד להסתרה הזו
מסכנות חיים, וגם לא בקבוקי תבערה. יש לך ג'יפ סופה ממוגן שישמור עליך במקרה הצורך. ואם זה באמת מסוכן, תיסע משם. אבל לאזרחים בכבישים אין ג'יפ סופה ממוגן ירי. וצה"ל שנועד, במקור, להגן על אזרחי צה"ל, מגן על עצמו – בכספי המיסים שלהם – ואותם הוא מפקיר.

ועכשיו לשקר שאחרי. בשעות שלאחר הפיגוע, מיהרו צה"ל והמשטרה להגדיר אותו כ"תאונת דרכים" ללא הסתייגויות, וזאת למרות טענת צוותי החילוץ שהגיעו ראשונים לשטח, כי מדובר בפיגוע. בהנחה שהיה חשד כי מדובר בפיגוע, מדוע בחרו לשתוק? מן הסתם, מתוך הנחה כי שקר אחד קטן יכול "למנוע את התחממות הגזרה". ובאמת, מדוע לא?

התשובה המעשית היא שבהימנעות כוחות הביטחון מהגדרת האירוע כפיגוע – ואף שלילת האפשרות הזו - הופקרו באופן מיידי האזרחים האחרים שנסעו על אותו הציר. נמנעה מהם האינפורמציה כי הערבים משתמשים בטכניקת הרג חדשה, וכי עליהם להגביר את הזהירות או לנסוע בצירים חילופיים. נמנעה מהם האינפורמציה כי על ציר 60 מוסיפה לנוע חולייה רצחנית, המסוגלת לפגוע ביהודים נוספים. בנוסף, ייתכן וההחלטה שלא להגדיר את האירוע כפיגוע חבלני, אפשרה למחבלים להימלט ללא מרדף.

אך התשובה העקרונית מכאיבה יותר. תגובת כוחות הביטחון העידה על תפיסת העולם: אין עוד מחויבות לאמת. ברגע שהמציאות (פיגוע קטלני) נוגדת את כותרת-העל (לא לחמם את הגיזרה), יש לשנות את המציאות, לא את הכותרת. זהו שקר שבמרכזו מות האלוהים ותחיית העולם הבדיוני: אם נכסה את הדם במספיק עפר, הוא ייעלם. אבל אנו יודעים, מן הלב ומכל המיתולוגיות שבעולם, שכשדם נשפך בחשאי הוא איננו מחלחל אלא רותח ומבעבע וצועק. ויש מחיר כבד להסתרה הזו.

האמת פשוטה: אב צעיר ובנו התינוק נרצחו על ידי ערבים מכיוון שהם יהודים. אלפי שנות היסטוריה הרגילו אותנו לאמת הזו. זהו סדר העולם. אך סדרי עולם נהפכים כאשר במקום הגנה וביטחון, עסוקות זרועות הביטחון בטשטוש המציאות. במקום חשיפת מבצע הפשע – הסתרת מבצע הפשע. במקום הבאת הרוצח לדין - דחיקת הרוצח אל מאחורי הקלעים.

אלו ימים אחרונים שלפני יום הדין, וקדושת ה"חסד של אמת" למתים מתהפכת בתמונת מראה מחרידה, מעוותת, של שקר מחריד הפוגע בכבוד המת. ואתה אומר לעצמך, בשקט: ארץ, אל תכסי דמם.