גבולות הליברליות בשירות צה"ל

זכותו של כל אדם מישראל, המקבל על עצמו את המסורת ההלכתית הרציפה, להיות זכאי למימוש זכות יהודית בסיסית זו בכל מקום וכל שכן במדינת ישראל.

הרב נתנאל אריה , ד' בתשרי תשע"ב

הרב נתנאל אריה
הרב נתנאל אריה
ערוץ 7
בין רב לחכם

מספרים על ר' שמואל מסלנט (1909-1816), שנשאל פעם מפני מה זכה לכהן כרבה של ירושלים, וענה בחיוך: אכן ירושלים עיר של חכמים וסופרים, היודעים את התורה, אין היא צריכה אלא פקחות מעט... רבים הסיפורים על פקחותו של רבה הישיש של ירושלים העתיקה, אביא אחד, אולי המוכר שבהם.

מעשה שהיה בירושלים העתיקה. קרה המקרה, וכד חלב נשפך הישר לתוך סיר בשר ענק המחכה לסעודת מצווה גדולה בשבת קודש. הנשים ספקו כפיהן, הגברים מיד חישבו חשבונות של מצווה, אך אויה, אין ששים בסיר כנגד הכד! מהומה רבתי. השבת בפתח, אך אין בשר ולא סיפק להכין צרכי הסעודה. בעוד שעה קלה יתאספו המוזמנים, והסעודה מה יהא עליה?

בעלת הבית הפצירה בבעלה שימציא עצמו לביתו של ר' שמואל סלנט, ויספר לו את אשר ארע, אולי ימצא צד להיתר. אך הוא, שהיה בר אוריין, לא רצה להשים עצמו לצחוק. כשגברו עליו תחנוני אשתו מבושתו, כיתת רגליו בעל כורחו לבית הרב. להפתעתו, התהרהר ר' שמואל קמעה, וביקשו: "חזור נא אלי בעוד כשעה". מששב לבית הרב, גדלה תמיהתו שבעתיים, כשבישר לו ר' שמואל בפה מלא: הכל כשר ללא שום פקפוק, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאין כאן כל חשש, ואף אני אבוא לסעוד אתכם בשמחתכם! בעלת הבית וכל המבשלות נאנחו אנחת רווחה. הגברים תלו עיניהם בפליאה, ידם האחת מושכת בזקנם, והשנייה מפלפלת באווירו של עולם, מנסים להבין את פשר פסקו של רבם הנערץ, אך לא העלו דבר.

ר' שמואל סלנט קיים את דברו והופיע לסעודה, הוא אף אכל את שהגישו מקדירת הבשר כפי שהבטיח, ובראותם זאת סר החשש אף מלבם של אחרוני הספקנים. ר' שמואל לא הסכים לנמק את פסקו, אמונת חכמים מצויה הייתה אז, ואף ערבה לחיכם של הסועדים, עבר זמן והמאורע נשתכח.
צה"ל בשורותיו המגוונות הינו ביטוי מופלא של מדינתנו כולה. חילוניים ודתיים, גברים ונשים, ימניים ושמאלנים, יהודים ובני עמים אחרים שקשרו אתנו את גורלם; כולם כאחד בכור היתוך קיומי ומחויב. יש להבין כי הפסיפס האנושי הזה מחייב התייחסות מורכבת.

לימים, כאשר הגיעה שעתו של החלבן המקומי להיפרד מן העולם התגלה הסוד באופן מפתיע. כשהרגיש הלה כי קרב קצו, קרא אליו כמה מקרוביו, וגילה להם כי כאשר הובאה השאלה לפני רבה של ירושלים, הבין מיד כי אין שום דרך להתיר את הבשר, אם החלב חלב הוא, שכן אין בבשר ששים כנגדו. אך בפקחותו שלח מיד לקרוא לו, וביקש שיגלה לו בסודי סודות בכמה מים הוא נוהג למהול את החלב.. ר' שמואל מיהר לחשב את הכמויות, והבין כי יש בתבשיל ששים כנגד החלב והכל מותר כפי שורת הדין.

אכן היו בירושלים חכמים רבים היודעים את התורה, אך גדולתו של ר' שמואל הייתה בפיקחותו, בהכירו את שבילי המציאות ותחבולות בני אדם. כך הוא הדבר אף בפסיקה פרטית, כל שכן בסבך המציאות הציבורית. חשובה היא מאוד לא רק הכרת ארבעת חלקי השו"ע אלא, כדברי החזו"א, דווקא המומחיות ב'חלק החמישי' שלו...

פרק שירה

איני מתכוון כלל לעסוק  כאן בהלכה לפרטיה, לזאת יש המסגרת המתאימה לכך. רק משום שהיה מי שהתבטא ואמר שעיסוק בכגון זה הינו גיבוב של חומרות, שלא העסיקו עצמם בזה דורות ראשונים. על כן, משום ההגינות וכבודה של ההלכה אומר, שהאיסור ההלכתי לשמוע שירת אשה זוהי הלכה פשוטה בשו"ע (אבה"ע כא, א), המבוססת על דברי חז"ל בתלמוד במסכת ברכות (דף כד, א) ובמסכת קידושין (דף ע, א). ההלכה מקובלת בעם ישראל מדורות, וכך נקטו הלכה למעשה גם גדולי הפוסקים בדורות האחרונים כר' משה פינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח א, כו) והרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"א סי' ו).

מיותר לציין שאין ההלכה באה כאן להפלות נשים או לצמצם את זכותן העצמית. זוהי הגבלה הלכתית על העולם הגברי ליהנות מהיופי הנשי. הגבלה הנובעת מהאופי הגברי ולא מהפן הנשי. מסכים אני מאוד לסגנונו וניסוחו המאוזן והבהיר, כדרכו, של ידידי הרב שרלו לתלמידיו בישיבת ההסדר בפתח תקווה, כפי שמובא באתר הישיבה:

הדברים שאני כותב יוצאים מנקודת הנחה הלכתית שאסור לשמוע קול אישה שרה. אני מבקש להדגיש כי ביסוד ההלכה, היא מכוונת נגד הגברים ולא נגד הנשים, לאמור: על הגברים הוטל שלא ליהנות מנשים, וחלק מההנאה האסורה היא איסור שמיעת קול אישה. זו אינה הלכה המצמצמת את זכותן של נשים, כי אם הלכה המטילה חובות על הגברים. ניתן למצוא גם צדדי היתר בנושא זה... ואלו דברים שניתן לצרף אותם לקולא. אולם העמדה הבסיסית בהלכה היא שהדבר אסור, ועולם הגברים נתבע להפסיד את היופי הזה. אל תירתעו מדברי הבוז והלעג שמופנים כלפי עמדה זו מכיוון העולם החילוני, אלא התחזקו בקדושה ובטהרה!

אכן ישנן הקלות אפשריות במצבים מסוימים, הנכפים במציאות על האדם בעל כורחו, וכבר דנו בכך הפוסקים, אך אני נמנע בכוונה מלפרט את הדברים כאן, משום שחשוב לדעתי להדגיש לפני הכל מהי שורת הדין הפשוטה, הרצופה והמקובלת אצל גדולי הפוסקים הלכה למעשה.

האוטונומיה הפרטית והמרחב הציבורי

זכותו של כל אדם מישראל, המקבל על עצמו את המסורת ההלכתית הרציפה, להיות זכאי למימוש זכות יהודית בסיסית זו בכל מקום וכל שכן במדינת ישראל. באותה מידה ובנשימה אחת סבורני שזכותו הבסיסית גם של כל אדם לתבוע אוטונומיה לחיים בניגוד למסורת זו, ואין לאף אדם פרטי זכות למנוע אותו מכך. גישה זו לדעתי צודקת היא תמיד, ובוודאי נכונים הדברים בעת בה כולנו חיים תוך בקשת חופש, עצמאות ומרחב פעולה ליברלי.

איני מדבר על פלורליזם ליברלי, המקבל את היתכנות האמת בגישות התרבותיות השונות, אני מדבר על סובלנות. המסורת ההלכתית, המבחינה בין טוב לרע ובין מותר לאסור, מעצם טיבה אינה יכולה להיות פלורליסטית. אך היא בהחלט יכולה וצריכה להיות בימינו סובלנית, ביחס לגישות תרבותיות הנמצאות במרחב בו אנו חיים. סובלנות המכבדת את זכותו של אדם לבחור את בחירתו, ולחיות על פי רצונו.

כל זה כאשר המדובר בהתייחסות של אדם לחברו. כפרטים עלינו לכבד באופן מקסימאלי את זכותו של השני לחיים כרצונו. אך השאלה הגדולה וכבדת המשקל הינה, כיצד אנו כחברה רבת זהויות יכולים לחיות ביחד, מהם הכללים אשר כציבור וכאומה נגבש, כדי לאפשר לעצמנו לחיות חיים משותפים. כללים שיש בהם בהכרח גם הגבלות וויתורים הדדיים, אשר רק בעזרתם תתאפשר כאן חברה מגובשת מכבדת ומלאת חוסן.

גישה סובלנית וליברלית זו הינה תובענית באופן הדדי. הרב חיים נבון פותח את ספרו 'הגדר הטובה' באמרת מפתח לעולמנו המורכב: "איך אנחנו יכולים להידבר אִתם, נאנח פעם ה'חזון איש'. הרי מה שהם קוראים אהבה, אנחנו קוראים כרת".. אכן לעתים באמת ישנו פער עמוק בין המחשבה והדימויים של המסורת היהודית לבין אלו של העולם החילוני המודרני. בעיני האדם הנאמן למסורת ההלכתית היהודית, התכנים וההגדרה למושג "תרבות" שונה מאוד מהגדרתה אצל עמיתו בעל ההשקפה המערבית ליברלית. בוטות השפה, עולם הדימויים, ביטויים ארוטיים וכדומה, נתפסים בחברה אחת כביטוי אומנותי תרבותי אותנטי לגיטימי ונצרך, בעוד שבחברה אחרת הם נחשבים כתת תרבות וכמוקצה מחמת מיאוס!

כחברה חפצת חיים סביב מכנה משותף יהודי מרכזי, אנו צריכים לדרוש מעצמנו סובלנות הדדית, תוך איזון בוויתורים הדדיים שכל חברה צריכה לוותר. החברה המקדשת את המסורת ההלכתית יכולה לחשוב ככל שתרצה על סגנון וצריכת התרבות של החברה
האמת היא שהפתרון קיים נגיש וידוע לכל צמרת הפיקוד הצהלית. מזה כתשע קיים מסמך רשמי מפורט ורציני בשם: "השילוב הראוי - הנחיות לביצוע". מסמך אשר גובש ע"י האלוף יפתח רון טל בהיותו מפקד זרוע היבשה, ועמד בראש וועדה מטכ"לית כלל צה"לית, אשר נדרשה ע"י הרמטכ"ל לגבש את עקרונות השילוב הראוי בצה"ל
המערבית המתירנית וכן להיפך, אך יש להימנע ככל האפשר באופן הדדי מלכפות ולדרוש שליטה על מצפונו וערכיו של האחר!

צה"ל כמיקרוקוסמוס

צה"ל בשורותיו המגוונות הינו ביטוי מופלא של מדינתנו כולה. חילוניים ודתיים, גברים ונשים, ימניים ושמאלנים, יהודים ובני עמים אחרים שקשרו אתנו את גורלם; כולם כאחד בכור היתוך קיומי ומחויב. יש להבין כי הפסיפס האנושי הזה מחייב התייחסות מורכבת. מה שמצריך את הדרג הפיקודי הבכיר לקבל החלטות משמעותיות, שיש בהן יכולת הכלה וסובלנות, בצד הכרעה ופסיקה החלטית. בנוסחה כוללנית ניתן לומר, לענ"ד, שככל שהעניין עקרוני ומהותי יותר מבחינה צבאית, כך יש יותר מקום להכרעה ופסיקה מאחדת, בעוד שבעניינים שוליים מבחינה צבאית, יש יותר מקום לסובלנות ומתן אוטונומיה לפרט.

הסוגיה של שירת נשים בפני חיילים שעלתה באחרונה הינה ביטוי וקצה קרחון של סוגיה רחבה ומקיפה של מפגש תרבויות. על החברה הישראלית המערבית ליברלית להבין, כי סוגיה זו כמו סוגיות תרבותיות אחרות, אינן חומרות או עניינים שוליים וזניחים מבחינה המסורת ההלכתית היהודית, אלו הן סוגיות יסוד מהותיות לחיילים דתיים רבים. בד בבד על החברה הדתית להבין כי הדרה מגדרית אינו עניין אזוטרי ושולי כל עיקר. כפי שלאדם הדתי ישנן הלכות מקודשות, כך לעמיתו הליברלי ישנם ערכי יסוד מהותיים. על קיום מטבח כשר יכולה פמיניסטית חילונית ליברלית בחיל חינוך להסכים ולהתפשר ללא כל קושי, אך כנגד הדרה מגדרית מכל סוג שהוא היא תטיל את כל כובד משקלה!

פשרה הלכתית שלא במקומה

לעיל הצבעתי על שורת הדין האוסר שמיעת שירת נשים ע"י גברים. ציינתי כי ישנם מצבים מאולצים בהם ניתן להסתמך על היתרים שונים על פי גדרי ההלכה, אך כתבתי שבכוונה איני מפרטם. אסביר את דברי. במקרה חריג ואינדיווידואלי נתונה הרשות לחרוג משורת הדין ולצדד בהיתר מסוים. כיוצא בזה אם המציאות הינה קבועה אך כפויה באופן שלא ניתן לשנותה. אבל פוסק אשר יורה היתר במקום שיש לערער על כל הנחת היסוד של קבלת המציאות כמו שהיא, הלא במקרה הטוב - זוהי נאיביות וחוסר הבנת המהלכים התרבותיים העומדים ביסוד העניין!

אם הדיון הינו מה יעשה חייל שנקלע לסיטואציה כזו או אחרת הריני מאמץ בשתי ידיים את הפתגם 'היה חכם ואל תהיה צודק', או בתרגומו ההומוריסטי של הרב אבינר: 'מעשה בשלד שנמצא בארון. היה זה עקשן שניצח במשחק מחבואים..' כולנו יודעים להשתמש בדרכי היתר במקום הצורך. אך העניין כאן הינו שונה בתכלית. ישנו וויכוח תרבותי עמוק, שלא לומר 'מלחמת תרבות' בין תפיסות מקוטבות בחברה הישראלית. זהו אינו נושא צבאי כל עיקר, אך הצבא כביטוי לפסיפס האנושי של החברה הישראלית מוצא את עצמו גם בלא שירצה בעין הסערה.

כיוון שזהו וויכוח עמוק אודות הצביון של הפרהסיה הצהלית, כל שליפת היתר הלכתי במדיה לסוגיהָ, חותר תחת מטרתו של אותו תלמיד חכם עצמו, שכן רבים הם המחכים ביודעין ל"אישור הרבני" הצפוי, אישור אשר הוא קביל בהחלט בסיטואציות אחרות, אך ממש לא חכם בסיטואציה של צביון תרבותי בהתהוותו. אתן דוגמא ממישור אחר: לאן אמור להוביל מפגש של איש הלכה עם מנהיג ערבי, אם יגלה את אוזנו כי "פיקוח נפש דוחה שטחים"...?

אז מה הפתרון?

לענ"ד ראשית חכמה במקרים כגון זה נחלק לשניים. ברובד הפרטי, באחריותו ובסמכותו של כל איש רוח והלכה להורות לתלמידיו ושומעי לקחו את הגדרים ההלכתיים בהם יש לנהוג במצבים השונים. אך ברובד הציבורי, ביציאה לפרהסיה הציבורית, דומני שמוטב היה לו בכל ראיון תקשורתי, היה נזכר כי הרב הצבאי הראשי הוא הדמות הראויה להיות מוסמכת לדון בסוגיה מורכבת זו. בוודאי כאשר הרבצ"ר הינו גם תלמיד חכם וגם בעל רקורד צבאי עשיר.

יותר מכך, האמת היא שהפתרון קיים נגיש וידוע לכל צמרת הפיקוד הצהלית. מזה כתשע קיים מסמך רשמי מפורט ורציני בשם: "השילוב הראוי - הנחיות לביצוע". מסמך אשר גובש ע"י האלוף יפתח רון טל בהיותו מפקד זרוע היבשה, ועמד בראש וועדה מטכ"לית כלל צה"לית, אשר נדרשה ע"י הרמטכ"ל לגבש את עקרונות השילוב הראוי בצה"ל.

מסמך זה מושתת על ההנחה כי הוא צה"ל הינו צבא העם, השואב את כוחו ועוצמתו ממסורת ישראל ומעובדת היותו גורם מלכד בחברה. העיקרון הבסיסי העובר כחוט השני לאורך כל המסמך הינו עיקרון הכבוד וההדדיות הליברלית. דהיינו, יצירת האפשרות לשילוב נשים בצה"ל, תוך מתן האפשרות לחיילים דתיים לשרת בצה"ל ואני מצטט: "תוך שמירה קפדנית על ערכיהם ואמונתם"!

תוך איזון עדין וראוי להערכה, מפורטים במסמך זה מצבים והנחיות שונות. לדוגמא: חל איסור על פגיעה בכבוד וברגשות דתיים לרבות פרסום, אמירה, שירה או הצגה וכדומה. לפני נופש ופעילות פנאי חובה על המפקדים לברר בקרב פקודיהם, האם קיימת מניעה להשתתפותם של חייל או חיילת המקיימים אורח חיים דתי. חייל או חיילת אשר השתתפותם בפעילות נוגדת את אמונתם ואורח חייהם, ישוחררו, תוך תכנון פעילות אלטרנטיבית, והבהרה כי לא יבצעו כל שמירה או תורנות וכדומה כתחליף לאי השתתפותם בפעילות הפנאי היחידתית!

כל המעיין במסמך יראה כי הוא משקף רצינות כנה להגיע לאיזון ראוי בין הרגישויות השונות בחברה הציונית הישראלית. ישנם במסמך גם שטחים אפורים ומקומות בהם נדרש פירוט יתר. אך זהו כעין מניפסט רעיוני ראשוני ורציני, הדורש חשיבה וגיבוש מתקדם יותר על בסיס העקרונות לפיהם הוקם. דומני שאפשר כי מעז יֵצֵא מתוק. אם תוקם וועדה צה"לית בראשות הרבצ"ר, חיל חינוך, נציגי ישיבות ההסדר והמכינות, שתשב על גיבוש מפורט של ההוראות צה"ליות לאורו של מסמך השילוב הראוי. גיבוש שיסודו ברצון כן ואמתי להגיע לחיים משותפים, תוך מתן זכות כבוד ואוטונומיה מירבית לכל אחד, ומתוך נכונות לוויתור והכלה של המרקם הישראלי כולו. ולא בשמים היא!