המקום המקודש ביותר ליהדות

מדוע מעטר אני היום את החזה שלי במדליה? כי היום יותר מתמיד נכונה הקביעה שצריכים לזרוק את האו"ם לכל הרוחות.

הרב יוסף דיין , ה' בתשרי תשע"ב

הרב יוסף דיין
הרב יוסף דיין
ערוץ 7

הדיון על מהות הדברים שנשא ראש הממשלה בעצרת האו"ם יוסיף לפרנס, מן הסתם, פרשנים רבים תקופה ארוכה. לוּ נתבקשתי אני לתקן את הנאום לפני שנתניהו קרא אותו באוזני גויי העולם, הייתי שופך עליו ליטרים של טיפקס.

אלא שיועציו של בנימין נתניהו ביקשו, משום מה, לחסוך בנוזל הפלא הזה, שבכוחו להעלים עקבות של משפטים מטורפים. מכל מקום, אני חייב להודות שראש הממשלה השכיל לשרבב בו אי-אלו פניני מחשבה ודברי אמת. אלא מה? הטוב ורע היו שזורים שם בערבוביה. ונקיות הדעת אינה סובלת גישה כזו.

הוא לא ביטא את כל האמת ולא כל מה שהוא ביטא היה אמת. רחוק מזה. שקרים גסים היו בדבריו. לא חסרו בנאומו חיוויים צורמים ביותר.

גדול מכולם היה גלום במשפט האומלל, השקרי, זה שפצע את הלב והותירו מדמם: "הם יכולים להחליט –הם כבר החליטו– שהכותל המערבי בירושלים, המקום המקודש ביותר ליהדות, הוא שטח פלשתיני כבוש".

לא! ראש הממשלה לא אמר שהר הבית, בו שכן בית מקדשנו, הוא המקום המקודש ביותר ליהדות. רק הכותל.

כן, הכותל, שאינו חשוב אלא בזיקתו להר הבית.

את הפגיון החד והמורעל הזה בזכרון המושרש ביותר שלנו, תקע בזדון מי שהתיימר דקות ספורות קודם לכן "לדבר בשם מדינת ישראל והעם היהודי"

(On behalf of Israel and the Jewish people). לא פחות! רק היה חסר לבנו של ההיסטוריון הדגול, פרופ' בן ציון נתניהו, להגיד שהוא מדבר בשם עם ישראל לדורותיו, אלו שהיו... ואלו שיבואו.

היה חסר? לא בדיוק! הוא אכן התיימר ביהירות רבה לעשות כן: "בתור ראש ממשלת ישראל אני מדבר בשם מאה דורות של יהודים", אמר לבאי העצרת.

בשמם הוא מדבר? וכי מאה דורות של יהודים שכחו את הר הבית? קידשו את הכותל? ביקשו להקים כאן מדינה לפלשתים? או לפלשתינים? למה התכוון נתניהו כשאמר דווקא "מאה דורות של יהודים"? לכל הדורות? או שמא להרבה דורות? האם ספר אותם?

היום אנו למעשה במחרק תשעים דורות –בדיוק תשעים– מתקופתו של דוד מלכנו. דוד נעים זמירות ישראל, הגיבור שתקע אבן ב
כדי לעגן את הכיבוש בדיני קנין רגילים רכש דוד את הר הבית בכסף מלא מאֲרַוְנָה היבוסי. שם בנה בנו שלמה את פאר היצירה הארכיטקטונית, את בית הבחירה, את בית המקדש
מצחו של גולית, הפלשתי המפורסם מכולם, ואף נטל את חרבו וערף את ראשו. דוד הוא זה שקבע בחותם-של-כיבוש את גבולות ארצנו. כן, כן! של כיבוש! את מרכז מלכותו העמיד בירושלים, אחרי שמלך בחברון שבע שנים.

כדי לעגן את הכיבוש בדיני קנין רגילים רכש דוד את הר הבית בכסף מלא מאֲרַוְנָה היבוסי. שם בנה בנו שלמה את פאר היצירה הארכיטקטונית, את בית הבחירה, את בית המקדש. זה בלי שום היסוס או פקפוק "המקום המקודש ביתר ליהדות". הר-הבית ולא הכותל המערבי.

ובעצם, מה נתניהו מלין על אומות העולם שהחליטו שהכותל הוא שטח פלשתיני כבוש? הרי ממשלות ישראל כולן, מאז תשכ"ז, הפקירו את הר הבית לידיו הטמאות של הוואקף המוסלמי. הן, ממשלות היהודים, היו אלו שקבעו שהר הבית הוא שטח פלשתיני כבוש. לא האו"ם!

* * *

גם בקטעים אחרים בנאום הייתי מכלה את זעמי בטיפקס. הייתי מוחק בלי להותיר עקבות את כל אזכוריו הנלעגים על הושטת ידו לשלום: לפלשתינים, לטורקים, לירדנים, למצרים, ללובים, לתוניסאים, לעמי צפון אפריקה וחצי-האי ערב. נתניהו מושיט ומושיט וחוזר ומושיט. אך ידו נשארת תלויה באוויר. כי הערבים לא רוצים שיושיט להם את היד. את הצוואר הם מבקשים.

ואם גם אני נדרשתי למונח השקרי מכולם, המאוס והשנוא עלי ביותר ("פלשתינים"), עמכם הסליחה! הרי זה בא רק מפני שהכזב הזה נדבק לנאומו של נתניהו כמו צרעת.

אני מודע לעובדה שנתניהו דיבר אל קהל עוין. עוין מאד! משום כך הוא הזכיר את החלטת העצרת הכללית משנת 1975, שהגדירה את הציונות כצורה של גזענות, כמוה כנאציזם. אינני יודע איפה נתניהו היה כשהתקבלה החלטה זו. חיים הרצוג היה הנציג שלנו באו"ם, ובאקט סמלי קרע את טופס ההחלטה ואמר שאיננו אלא פיסת נייר.

אבל אני זוכר היטב איפה אני הייתי לפני 36 שנים. במכון להכשרת שליחים של הסוכנות היהודית, בקרית מוריה. מטעם תנועת בית"ר. המכון שוכן לא רחוק מארמון הנציב.

עם פרסום דבר העצרת הכללית הוחלט לצאת להפגין נגד האו"ם. התנגדתי בכל כוחי להפגנה. "אם כבר", אמרתי אז למנהל המכון, "בואו להפגין נגד ממשלת ישראל".

ההגיון שהנחה אותי היה למתוח ביקורת על מי שנותן לאו"ם את הגושפנקא, את הלגיטימיות, את הכוח הזה. ועוד יותר: מעמיד לרשותו את המתקנים ששימשו את שלטון הרשע של המנדט הבריטי. "ירצה האו"ם למקם מטה בישראל – יתכבד ויישב ליד תעלת סואץ. מה עניין לאו"ם בלב בירתנו", נמקתי.

היום, מקץ שלושה וחצי עשורים, גברה תקפותם של דבריי אלה עוד יותר.

ומכל מקום יצאתי בהליכת רגלית, יחד עם חברי לקורס השליחים, אל ארמון "הנציב" (הפעם במרכאות, שהרי הבריטים מזמן כבר לא כאן).

משקרבנו אל הבניין – דמי רתח למראה הדגל הכחול של האו"ם מתנוסס בלב ירושלים, אל מול הר הבית. דחפתי את הזקיף ששמר על השער, טיפסתי כמו חתול הג'ונגל במעלה המגדל, עד שהגעתי לקצה התורן, והורדתי את הדגל המשוקץ. תליתי במקומו דגל ישראל. חבריי למטה מחאו כפיים. המעשה שודר ברדיו בשידור חי ולמחרת היה לכותרת הראשית בכל העתונים העבריים.

מדוע מעטר אני היום את החזה שלי במדליה? כי היום יותר מתמיד נכונה הקביעה שצריכים לזרוק את האו"ם לכל הרוחות. אין שום תועלת הסברתית או מדינית בשהותנו שם. חבל על הכסף, על הזמן ועל המאמץ. לא נאה להתפלש בבוץ האנטישמי הזה.

אם נוסיף להתנער מן הקביעה הנבואית שאנחנו בבחינת "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", כל שנשיג הוא שנשאר עם מבודד שהגויים לא מתחשבים בו.

הפסוק המקראי נאמר אמנם כקללה, אך הקב"ה הָפכוֹ לברכה שאין למעלה ממנה, למרות שגוי אָמרהּ. איש אינו מכבד את מי שאינו מכבד את עצמו. חברות באו"ם אינה מוסיפה לנו כבוד. ההיפך הוא הנכון! צא בחוץ!