"הַשְּׁכוֹל מִסְתּוֹפֵף בְּעִמְקֵי אָהֳלֵינוּ

הָיָה בִּנְתִיבֵנוּ הַשְּׁכוֹל כְּעָמִית –

נוֹשֵׂא בְּכַפָּיו אֶל חֶשְׁכַת אֲבלֵינוּ

נֵר יָגוֹן, נֵר גָּאוֹן – אֵשׁ תָּמִיד".

כך כתב משה טבנקין בעיצומה של מלחמת השחרור בתש"ח, בשיר מספד לבני עין חרוד שנפלו בקרב. מאז עברו למעלה משנות דור, מדינת ישראל גדלה והתעצמה ואף צבא חזק יש לנו היום, ברוך ה'. אך עדיין מלחמת השחרור לא תמה והטרור מכה בנו עד זוב דם. לאמיתו של דבר מרקד המוות סביבנו לא רק בעת מלחמה אלא גם בעת שלום, וצלו הארוך פרוש על משעולינו בכל פינה, לעת מחלה וזקנה, אסון ותאונה.

בדרכים שונות ניסה האדם, מאז ומקדם, להימלט מחזיון המוות. היו שבנו היכלות ופירמידות ענק להנצחת זכרם של המתים, היו שהתייאשו מן המציאות וברחו ל"עולם של נירוונה" והיו שהתמכרו להנאות החיים מתוך השקפת עולם הדוניסטית האומרת: "אכול ושתה כי מחר נמות". אך לא היה בכוח כל אלה להסיר את אימת המוות, וכל דרכי המילוט נתגלו כדרכים ללא מוצא.

"אדם סופו לעפר"... ומה נותר? 

המורשת היהודית הישירה מבט מפוכח אל המוות, וגיבשה מסכת שלמה של הלכות ומנהגים סביב המיתה, הקבורה וימי האבל. אך לצד ההלכות המעשיות, המקפלות חכמת חיים והבנה פסיכולוגית עמוקה, סללה אמונת ישראל נתיבים רוחניים להתמודדות עם השאלה, מה נותר מן האדם לאחר שובו לעפר?

במסגרת מצומצמת זו נציע בראשי פרקים שלושה קווים מנחים בתחום זה, שבו רב הנסתר על הנגלה:

א. הביטוי המקראי הייחודי "וַיָּמָת - וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כ"ה, ח') מעיד כי אין לראות את תחילתם וסופם של חיי האדם כמנותקים מחיי הנצח, שכן אין הוא אלא חוליה בשרשרת הדורות היונקת מאבותיו ונמשכת בזרעו אחריו. על כן אין הנשמה הפרטית אובדת, ולאחר מיתתה נאספת היא אל עמה.

ב. היחיד אינו רק נאסף אל עמיו אלא גם מוסיף לעמו. כמה גדולים דברי הרמב"ם שאמר (הלכות אבל ד', ד'): והצדיקים - אין בונים להם נפש על קברותיהם: דבריהם הם זכרונם. ואכן התכנים הרוחניים שהשאיר האדם בעולם והמעשים הטובים שעשה בחייו, אינם אובדים לאחר לכתו אלא נאספים ומוסיפים לתת את תנובתם, וכל האוצרות שהוטמעו מכוחו בלב האומה שבים לפכות בנו ולבנות את תוכן חיינו.

ג. מעל לכל: נשמת האדם היא חלק אלוה ממעל, ולפיכך אין היא אובדת במותו אלא שבה אל כור מחצבתה לאור באור החיים: כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. (תהילים ל"ו, י'). האמונה בהישארות הנפש אינה אשליה נאיבית, הניתנת כסם הרגעה מפני אימת המוות, אלא השקפת עולם עמוקה, המיוסדת על מורשת אבות מזה, ועל התבוננות הגיונית בחוקי הטבע מזה.

כל המאמין בנשמה השוכנת באדם בימי חייו, חייב לשאול את עצמו, לאן נעלמת נשמה זו עם מותו? האומנם אובדת היא וכלה? הן חוקי הטבע מלמדים אותנו שאין בעולם דבר האבד לחלוטין. האם אין חוקי שימור החומר והאנרגיה בתחום הפיזיקה רומזים לחוק "שימור הנפש הרוח והנשמה" בתחום המטפיזיקה, "גבוה מעל גבוה"?

אך כאן יש להיזהר ולהזהיר: איננו מתיימרים להציץ מאחורי הפרגוד ולקבוע את מסלולה המדויק של הנשמה בגנזי מרומים, וגם חכמי ישראל המדברים על גן עדן וגיהנם, ועל "צדיקים היושבים ועטרותיהן בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", דיברו דבריהם – כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (ח', ב') – "על דרך החידה". עתה צאו וראו כיצד השפילו קנאי האסלאם את דמות העולם הבא, בהבטיחם לרוצחים המתאבדים תענוגות בשר בדמות "שבעים ושתיים" בתולות המצפות להם בגן עדן.

לא בכדי לעג הרמב"ם לגישה שפלה זו וכתב: "...שמא תקל בעיניך טובה זו, ותדמה שאין שכר המצוות והווית האדם שלם בדרכי אמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות, ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה... כמו שמדמין אלו הערביים הטיפשים האוילים השטופים בזימה..." (הלכות תשובה ח', ו'). אך דווקא לנוכח גישה ירודה זו ראוי שנזכור שעצם האמונה בהישארות הנפש ובעולם הבא – יסודה בהררי קודש והיא ישרה וטהורה.

"ומן המקדש לא יצא"

ההתמודדות עם חזיון המוות באה לידי ביטוי מיוחד בפתח פרשת אמור, העוסקת במעמד הכהונה, ואוסרת על הכהנים להיטמא למתים, מלבד לקרובים מדרגה ראשונה, כגון אשתו, אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו. הקפדה יתרה הקפידה התורה על הכהן הגדול שלא להיטמא אף לבני משפחתו הקרובה: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו. (ויקרא כ"א, י"א-י"ב). מה פשר הביטוי "ומן המקדש לא יצא", ומה טעמו של איסור זה?

אמנם בספרא לפרשת שמיני (מכילתא דמילואים מ"ב) פירשו חכמים: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" – אימתי אינו יוצא ואינו מחלל? הוי אומר: בשעת עבודה!

ויפה ביאר הרמב"ן (כ"א, י"ב) ציווי זה: יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל את המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו. אך לעומת זאת קובעים חכמים במסכת סנהדרין (פ"ב מ"א) שאף שלא בשעת עבודה אסור לכהן הגדול ללכת אחר מיטת קרוביו, ור' מאיר לומד זאת מהפסוק "ומן המקדש לא יצא – מקדושתו לא יצא".

גם אם נקבל את דברי הרמב"ן בפירושו לתורה שדרשה זו אינה אלא "אסמכתא מדבריהם", ומדאורייתא לא נאסר עליו ללוות את המת שלא בשעת העבודה, מכל מקום ברור שעצם איסור טומאה למתים תקף ועומד אף לא בשעת העבודה במקדש, ועל כרחנו עלינו לומר שמגמת התורה להרחיק את הכהנים מעצם המגע עם טומאת המת, למען לא יצאו מקדושתם.

"המוות הוא חזיון שווא!"

על נקודה זו עמד הראי"ה קוק זצ"ל, "הכהן הגדול מאחיו", וכתב בעקבותיה דברים היורדים ונוקבים עד תהום: המות הוא חזיון שוא! טומאתו היא שקרו! מה שבני האדם קוראים מות, הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה שהוא קוראה מות.

מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל הזמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש: "על כל נפשות מת לא יבוא", "לנפש לא יטמא בעמיו". (אורות הקודש ב', עמ' ש"פ)

אל יובנו דברי הראי"ה קוק שלא כהלכה. ודאי שהרב כאב את אבדן החיים, ובפרט חיי צעירים שנקטפו בלא עת, ונאמנת עלינו עדותו של ר' אריה לוין זצ"ל, כיצד התעלף הרב קוק בשמעו על הטבח בקדושי תרפ"ט בחברון. אבל הראי"ה קוק העמיק להבחין בין צערם של החיים על אבדן יקיריהם, לבין ההכרה כי גם לאחר מותם לא נסתיימה עלייתם בקודש והם זוכים ל"תגבורת החיים ותעצומתם".

הראי"ה קוק חושף את שורש ההלכה האוסרת על כהנים להיטמא למתים, ומאיר באמצעותה את הדרך להתמודדות עם חזיון המוות, מנקודת מבט הניצבת מעליו ואינה כורעת ברך לפניו; נקודת מבט הצופה למרחקים ורואה את החיים המפכים לאחר המוות בעולמות עליונים.

וברוח דברי הראי"ה אוסיף דברים בנימה אישית:

מאז ימי נעורי התקשיתי להשלים עם ההלכה הקובעת שאסור לכהנים להיות שותפים מלאים בלוויית המת ולגלות בכך את מעורבותם האישית בצער המשפחה שמתהּ מוטל לפניה, אך מאז שהפנמתי את דברי הראי"ה על חזיון המוות ש"טומאתו היא שקרו", כל אימת שאני נושא עיני אל הכהנים הניצבים בדומייה מחוץ למעגל הקרוב של העוסקים בקבורה כאן ועכשיו ומרימים עיניהם הרחק וגבוה, אני נזכר בדברי הראי"ה הקוראים אלינו: "אל גאווה המוות!" חיי הנצח הנמשכים והולכים ביתר עוז בעולם הבא עוד ינצחו אותך. ואנו שלוחים לבשר אותה בקדושה ובטהרה, דווקא בעיצומה של תחושת הצער, בעת ההלוויה והקבורה.

"החתונה הגדולה"

פרשת אמור חלה בדרך כלל בסמיכות לל"ג בעומר, יום ההילולא של התנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי. במבט שטחי מעוררת הילולא זו תהייה: "לשמחה מה זו עושה?" ומה פשר ההילולא, שאצל חכמים מיוחדת בדרך כלל ללשון שמחת חתונה, דווקא ביום הסתלקותם של צדיקים שהיה ראוי לנהוג בו מספד וצער?

והנה בתורת הסוד פירשו כך את הדבר: כי העולם הזה הוא בבחינת אירוסין, והעולם הבא בבחינת נישואין, לפי שבעולם הזה מתגלה לנו חיצוניות התורה, ובעולם הבא יתגלו סודותיה ופנימיותה, ונשמתו של רשב"י אשר נכספה כל ימיה לגלות סתרי תורה, שבה בעת הסתלקותה לחדר חופתה להתייחד עם קונה. ולפיכך בשעת נישואין זו ראויה הילולא. (על פי הרב זוין, המועדים בהלכה עמ' שס"ג)

אכן גבוהים הדברים הגנוזים במעמד הכהנים בעת הקבורה; חותמם אמת ואורם גנוז בסתרי תורה. ואנו בפתחם נעמוד ושפתינו דובבות: אשריכם הכהנים המתווים דווקא בעת הקבורה את הדרך מעולם תחתון לעולם עליון, ואשריך בר יוחאי העולה בעת הסתלקותו מן העולם מאירוסין לנישואין לֵאור באור פני מלך חיים, בזכותך זוכה כנסת ישראל כולה להתבשר מפי עליון: עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.