לא צונאמי ולא נעליים

פרשני ועיתונאי השמאל, והפוליטיקאים המאוכזבים באופוזיציה שמשמאל, שוב נתפסו בקלקלתם.

מנחם רהט , ח' בתשרי תשע"ב

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי
לא צונאמי ולא נעליים

פרשני ועיתונאי השמאל, והפוליטיקאים המאוכזבים באופוזיציה שמשמאל, שוב נתפסו בקלקלתם: לאחר שהפריחו אזעקות שווא בדבר הצונאמי הצפוי בספטמבר, חלף עבר ספטמבר מלוח השנה, דווקא עם הישגים נכבדים לישראל

במוצאי היום השני של ראש השנה, בדיוק בשעת חצות של ליל שבת שעברה, לפני פחות משבוע, תם ונשלם בשלום ובשלווה, השבח לא-ל, חודש ספטמבר 2011 – המועד שכל דוברי השמאל הבטיחו שיתחולל בו צונאמי מדיני ו/או בטחוני או שניהם גם יחד, שיזעזעו את מדינת ישראל ויחוללו בה רעידת אדמה מדינית/בטחונית נוראה. דם ואש ותמרות עשן, חלילה.

אבל ה'ספטמבר השחור' שהתנפח למימדים מפלצתיים בדמיונם הסהרורי של חוזי השחורות מן השמאל, לא ידע שהוא כזה. ספטמבר הנורא עבר בשקט, בלי שום כלום. לא צונאמי ולא נעליים. הכל דיבורים. הצונאמי שלא היה לא הותיר פה אפילו לא צל עובר, גם לא אבק פורח. מה שקרה היה בדיוק ההיפך מנבואותיהם של חוזי השחורות: ישראל יצאה מספטמבר מחוזקת, עם הרבה יותר הבנה בינלאומית, ודווקא אבו מאזן הוא שעבר סידרת חינוך בינלאומית בספטמבר וחזר אבל וחפוי ראש לרמאללה.

ספטמבר השחור של אבו מאזן

יותר מחצי שנה של פימפומי הבל, הפחדות סרק, על יום הדין המדיני והבטחוני, הממתין לנו בספטמבר, כלו בעשן הברברת השמאלנית. הפאניקה שפיזר השמאל, מתוגברת באיומי התיקשורת, והנבואות כאילו נהפוך בספטמבר למדינה מצורעת, בלתי לגיטימית בנוסח דרום אפריקה, התאדו והיו כלא היו.

בסופו של דבר ספטמבר 2011 דווקא החזיר את הצבע ללחייה של המדינה, והפך לספטמבר השחור של אבו מאזן. מנהיג אש"ף (הארגון לשחרור פלשתין מיהודים) שהגיע לאו"ם עם חיוך של מנצחים, נאלץ לעכל נאום פרו ישראלי מדהים של הנשיא אובאמה, להבין כי פתרון כפוי חד צדדי לא יושג, וחזר לרמאללה אבל וחפוי ראש, ועוד לשמוע בספטמבר שהאמריקנים מקצצים 200 מיליון דולר מהזרמותיהם לרש"פ, בשל החוצפה הפלשתינית. לב מלכים ושרים ביד ה'.

דווקא בספטמבר נוכחנו שהעולם מבין יותר ויותר את ישראל: בזירת האו"ם, למרות עויינותו ההיסטורית והיותו שבוי בידי מדינות העולם השלישי והערבים, אפס הסיכוי לתמיכה בהקמת מדינת אוייב פלשתינית, וספק אם יימצא רוב לכך במועצת הבטחון (ובכל מקרה צפוי שם וטו אמריקני); בארה"ב התייצב נשיא המעצמה הגדולה, שהשמאל ניבא כי "יפקיר את מדינת ישראל", לצידה של ישראל, כשהתנגד נמרצות ליוזמה החד צדדית, וגם הציבור והתיקשורת תומכים באורח מובהק בישראל; ובאירופה, שהעויינות לישראל היתה נחלתה, החלו להבין מי באמת משבש כל מהלך מדיני באמצעות תביעות בלתי קבילות: 'זכות' השיבה, אי הכרה בזכות העם היהודי למדינת לאום, וסירוב להצהיר על סוף הסיכסוך, עד כי הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, פולין, דחתה באמצעות ראש ממשלתה דונלד טוסק את התביעה החצופה לראות בקווי 67' בסיס פתיחה למו"מ. בריטניה חוקקה חוק המונע מעצר שווא הפגנתי של מדינאים ישראליים, חיילים וקצינים, בגין האשמות מופרכות של 'פשעי מלחמה'. גרמניה, צרפת, יוון ואפילו קפריסין הידקו בספטמבר קשריהם עם ישראל. אז נכון שאיבדנו את אהדת טורקיה האיסלמיסטית, אבל הרווחנו את תמיכת ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר שהודיע כי ארצו תומכת ללא סייג במדינת ישראל. מיקרונזיה כבר ממש לא לבד.

סיפורי מינכהאוזן

מאז הפריח 'סר הבטחון' עויין ההתיישבות אהוד ברק, האחראי לפשע הגירוש וההרס במיגרון, את ההמצאה הלשונית שלו, חגג עליה השמאל הקיצוני והפיץ תסריטי אימים שנועדו להטיל מורך ומורא בלבם של הישראלים ולכפותם לסלק מדרכו של השמאל את ההנהגה הלגיטימית של ישראל או לפחות לאלצה ללכת לוויתורים סרק נוספים על לא תמורה פלשתינית.

כך למשל כתב ארי שביט בעיתון השמאל הקיצוני חובב הפלשתינים הארץ (31.3.11): "באותו רגע [כשהאו"ם יכיר בספטמבר במדינה פלשתינית], כל דירה ישראלית בגבעה הצרפתית תיהפך לבלתי חוקית. כל בסיס צבאי בגדה המערבית יפר את הריבונות של מדינה עצמאית החברה באו"ם. הפלסטינים לא יהיו מחויבים לפירוז, לשלום, להכרה הדדית אמיתית ולפשרה טריטוריאלית. ישראל תהיה מחויבת לסיום מלא ומיידי של הכיבוש. הפער בין המצב המוצהר בשטחים לבין המצב בפועל ייצור חיכוך בלתי נמנע".

ועוד נבואת הבל באותו עיתון פוסט ציוני ממקלדתו של אותו שמאלן: "העימות ייהפך במהירות לעימות עממי. כשצה"ל יפעיל כוח נגד המפגינים הפלסטינים שיצעדו לעבר ירושלים, ישראל תוּקע. מצור מדיני מחוץ והתקוממות אזרחית מבית ילפתו את ישראל בלפיתת חנק... [נתניהו וברק] ייזכרו כמנהיגים שלא עשו מעשה ברגע האחרון שבו ניתן היה לעשות מעשה. כקברניטים אשר אף על פי שראו את הקרחון התעקשו לשוט הישר אל תוכו". מעשים הם רצו בשמאל: התקפלות, ויתורים, כניעה, החרבת ההתיישבות, גירוש המתיישבים. הכל כדי לעצור את הצונאמי שלא היה ולא נברא.

וזוהי רק דוגמית לשטפון המלל שהוליד האין-צונאמי. בן כספית, למשל, ועימו מעריב כולו, סירבו עד לרגע האחרון להכיר בהתפוגגות הצונאמי, ואפילו בשלהי ספטמבר עדיין ציפה כספית לנחשולי הצונאמי ופירסם את ההגיג הבא: "קשה למצוא מנהיג שלא הזהיר את נתניהו ושריו מפני הצונאמי המתקרב, ללא הועיל" (11.9.11), ומאוחר יותר: "הבידוד בעולם... אינו ניתן לביטול... הספינה ממשיכה לשוט בעליזות לעבר הקרחון, והפעם במקום מוזיקה, נשמעים על הסיפון נאומים חוצבי להבות" (25.9.11).

אותו מעריב, אף שעבר לידיים חדשות ומנסה לייצר לעצמו תדמית ציונית, עדיין מוֹעֵד במידה שיש בה כדי להביך (ולהילמד בבתיה"ס לתיקשורת): אפילו בגליון רה"ש, ממש בסוף ספטמבר נטול הצונאמי, התעקשו מזל מועלם ואחיקם משה דוד, להמציא את הצונאמי, וכתבו בראיון עם ברק את משפט הבדיה המדהים: "ברק חזה בדיוק רב את הצונאמי המדיני". האללו, דנקנר, הפכתם לבטאונו של הברון מינכהאוזן? חזרתם לימי הצ'יזבאטרון? קצת אחריות, לפחות כלפי הקוראים שעדיין נותרו לכם.

עורך הארץ אלוף בן כתב על תקן של נביא זעם: "הם ייצאו מבתיהם לחום הקיץ הירושלמי, ויצעדו במורד רחוב צאלח א דין אל חומת העיר העתיקה. חמישים פלשתינים, ואז מאה, ומאתיים, ואלף. ועשרת אלפים. צועדים וצועקים 'איסתיקלאל', עצמאות... ישראל תירה במפגינים ותהרוג בהם לעיני המצלמות מכל העולם?... העולם מתרגל בהדרגה לרעיון שפלשתין תצטרף למשפחת האומות כבר בקיץ הקרוב" (19.1.11).

"איומי שווא: צונאמי מדיני"

וכך הלאה וכך הלאה, צונאמי של מלים שאין להם סוף. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהיו כלי תיקשורת אמינים שהזהירו מראש מפני ההולכים אחר ההבל, וביניהם, עם כל הצניעות, גם טור זה, שבדיוק לפני חצי שנה, הזהיר מפני איומי הסרק המלחיצים. בערב פסח תשע"א כתבנו כאן, תחת הכותרת: "איומי שווא: צונאמי מדיני", לגבי השמאל שהשתמש בכל האמצעים להזנת תעשיית ההפחדות שלו: "שוב מלחיץ השמאל את נתניהו, והפעם באיומי סרק על צונאמי מדיני, שנועדו לסחוט ממנו ויתורים נוספים".

ומי יודע אם לחצי הצונאמי שלא היה, הם שעמדו מאחורי אי אלו כניעות וויתורים מיותרים. הקפאה אמנם לא היתה, השבח לא-ל, אבל היה למרבה הצער פשע הגירוש האלים, הבלתי צודק והבלתי אנושי של מתיישבים, מלח הארץ, מבתים שבנו במו כספם במיגרון – מעשה שהוא סוג של כניעה לגחמות השמאל, ואין לדעת אם ראש הממשלה לא עמד מאחורי העוול הזה, כאמצעי לריצוי השמאל הקיצוני; וכמו לא די בכך, מרחפים עדיין איומי החרבה על ישובים נוספים כמו גבעת אסף שבבנימין, גבעת האולפנא בבית אל ועוד.

ערב יוה"כ תשע"ב, לאחר שהצונאמי שלא היה, הוכיח שמדובר לכל היותר בנסיונות סחיטה באיומי שווא, יש לייחל, שתשע"ב, שהחלה עתה זה את צעדיה הראשונים, שזו תהיה שנת עמידה בצורה, מול הנסיונות הבלתי נלאים של אלה שלא נבחרו לשלטון, לכפות באמצעות דחלילי מלים את מדיניותם הכושלת, על העם שהושיבם על ספסלי האופוזיציה. ונסלח לכל עדת בני ישראל. גמר חתימה טובה.