החרפה עולה רמה
החרפה עולה רמה

השיח הציבורי שעסק במהלך החודשים האחרונים בגל המחאות שפקד אותנו, הדחיק מעט את מוקד תשומת הלב ממחאה נוספת שמתחוללת לה כבר שנים אשר מתייחסת למצבם של ניצולי השואה.

על רקע הקולות לשינוי חברתי, קולם של הניצולים לא זכה כמעט להתייחסות הולמת, בפרט כאשר מתפרסמים נתונים קשים על עוני ומצוקות שונות.

לאחרונה הביע שר האוצר צליל מלבב ונעים לאוזן כשאמר שיישום המלצות ועדת טרכטנברג יביא לעלייה ברמת החיים בישראל.  עם זאת, ברור שהתחזיות העתידיות הללו, אם אכן יתממשו, לא ישנו במאומה את מצבם של ניצולי השואה.

וכי מה שמטריד את מנוחתם של ניצולי השואה הוא איכות חייהם בעתיד הרחוק?. הרי הם חיים את הרגע כאן ועכשיו. כל דקה שעוברת, וכל יום שחולף, הם בבחינת מאבק שמקפל בתוכו יכולת אדירה של הישרדות ומאמץ. אנשים שרוצים רק נחת ושלווה ששומרים בלבם תקווה שיוכלו לסיים את חייהם בתנאי אנוש בסיסיים. ברור אפוא כשרמת החיים תעלה הם כבר יהיו במקום אחר, עולם שכולו נחת.

מדינה שלא מסתכלת בעיניים הכבויות של הניצולים שספגו מראות חסרות כל היגיון אנושי, שספגו בגופם סבל רב בשביל שהדורות אחריהם יסבלו פחות, זכאית לתעודת עניות

מדינה שלא מסתכלת בעיניים הכבויות של הניצולים שספגו מראות חסרות כל היגיון אנושי, שספגו בגופם סבל רב בשביל שהדורות אחריהם יסבלו פחות, זכאית לתעודת עניות.

כך נמשיך לראות תמונות של ניצולי שואה שמחפשים לדוג בחכתם אחר "מציאות" בפחי האשפה, או נרקבים במקום שלא עומד תחת הגדרה של מקום שמיועד למגורי בני אדם. מדינה שממשיכה להתהדר בכלכלה משגשגת, שהיא דוגמא ומופת לכלכלות העולם, אך במקביל מזניחה ציבור שלם שסבל למענה והפך באופן אכזרי למעמסה עליה, מקרבת אליה את היום שבו תיעלם מתוכה הרגישות ובמקומה תבוא האטימות למצוקות שקיימות בתוכה.

למעשה, החרפה הזאת מתחילה בנו. באופן שאנחנו שוכחים את הזקן שגר בדירה ממול, שלא ראה אור יום כבר שנים, ובקלות הבלתי נסבלת שלפעמים אנו רוחשים כלפיהם.

הם שרדו את היטלר, ותמיד סגדנו לדמותם ההרואית שעוררו בנו רגשות יראה, אבל את המאבק לחיים ראויים במדינת היהודים הם לא ישרדו. הם נקטפים אט אט כעלים יבשים מהעץ שהם אלו שהעניקו לו את החיות והנשמה.  אנשים שהיו השורש לצמיחתה של המדינה, שביחסה המשפיל כלפיהם, היא כורתת את הגזע ממנו היא סופגת את החיוניות וההצדקה לקיומה.

רגישות ודאגה התחלפו עם הזמן בשגרה איומה של אטימות נפשעת וחסרת היגיון. הלב זועק ודומע ולא מאמין שבזמן שמדברים על הפוטנציאל שטמון בוועדת טרכטנברג בנוגע לרמת החיים בישראל, ציבור ניצולי השואה מגרד בקושי מתוכו שבריר של כוח לשרוד את חיי היום יום.  עלינו כחברה, ובמיוחד על מוסדות המדינה, לעשות חשבון נפש נוקב על מנת לשים סוף לחרפה ולאטימות כלפי הניצולים. יום הכיפורים מאחורינו וזה הזמן להוביל שינוי מהותי בנושא זה בפרט, ובחברה כולה בכלל.