על חוסן לאומי ופדיון שבויים

אויבינו "מתים למות", גאים בכל הרוג, ומקבלים יותר מוטיבציה. אנחנו שרואים בכל נפש עולם מלא - מתאבלים ובוכים על כל הרוג ומתפארים ברגישותנו לחיי אדם.

הרב אברהם וסרמן , י"ד בתשרי תשע"ב

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

זמן קצר לאחר הכרזת שויון הזכויות ליהודי צרפת ואנגליה - פרצה עלילת הדם בדמשק (1840) ! במשך כחצי שנה נאסרו ועונו יהודים רבים בדמשק וחלקם מתו בעינוייהם. אז נחלצו יהודי כל העולם להגנת אחיהם בלי מדינה ובלי צבא, רק מכח הסולידריות היהודית. נכבדי היהודים ובתוכם מונטיפיורי רוטשילד כרמיה ועוד - דרשו מהשליט המצרי מוחמד עלי להפסיק את העלילה, וכן שיאמר בפירוש שאין זו בקשת חסד אלא עשיית צדק, וכך היה!

ואצלנו? כבר עברו הרבה שנים מאז הקרב בסולטן יעקב ו"המגעים עדיין נמשכים". יונתן פולרד עדיין נמק בכלאו - ולא מתאמצים עבורו, נהפוך הוא. מכשילים ניסיונות לחלצו, ומבקשים עבורו בשפה רפה, כדי שלא להרגיז את הידידים הגדולים שמנעו מאיתנו מידע חשוב לבטחוננו ובגללו שלחנו את פולרד לרגל. כעת כבר ברור לרובנו, למרות הכחשות הגורמים הרשמיים, שהיה ניתן לשחרר אותו עם קצת אומץ וזקיפות-קומה לאומית. ב - 1840 לא היתה לנו מדינה, אבל היתה זהות יהודית וגאווה יהודית בקרב העם הבריא שלא התבולל. אגב, גם חלק מהמתבוללים דאז (אדולף כרמיה הוא הבולט שבהם) הבין שהגויים הגזימו והצטרף למאבק ההוא. באופן פרדוכסאלי דוקא כשיש לנו מדינה וצבא, וקשרים בינלאומיים מצוינים, קיים רפיון בתוקף הלאומי ובחוסנו.

אויבינו "מתים למות", גאים בכל הרוג, ומקבלים יותר מוטיבציה. אנחנו שרואים בכל נפש עולם מלא - מתאבלים ובוכים על כל הרוג ומתפארים ברגישותנו לחיי אדם. לא נוכל ולא נרצה להיות כמותם, נמשיך להעריך חיי אדם ולהיות אנושיים. אבל מצד שני, איך מתמודדים עם אויב שככל שתפגע בו הוא רוצה להמשיך להלחם ? האם המוטיבציה שלנו לא תשבר לפניו ? האם הדמעות לא ימיסו את הרצון להמשיך ולהלחם ? כשמשדרים קלטת של שבוי ואחר כך מלבים את תחושות
עד לפני דור אחד בלבד, היינו מגיבים אחרת. כשנחטף מטוס לאוגנדה - קיבלה ממשלת ישראל החלטה נועזת ושלחה חיילים לשחרר את החטופים בכח הזרוע. בפעולה זו נהרג יוני נתניהו. האם אחיו סבור שמותו היה לשוא? שצריך היה להיכנע לדרישות החוטפים?
הרחמים על חשבון הנחישות במאבק באויב, הדבר מגביר את רצונו לעשות עוד פעולות כאלה. כשקובעים קוים אדומים ונסוגים מהם, כשמשחררים רוצחים שברור לנו שישובו לרצוח – מאבדים את קוי-ההגנה האחרונים.

טעות היא לשאול את השאלה : "מה היה כל אב רוצה שיעשו אם בנו ילקח בשבי" ? את המלחמה לא מנהלים הורים, אלא העם. טעות היא לשאול האם דם החיילים פחות אדום, כי בכל מדינה הצבא מגן על האזרחים. אחרת אין מדינה. כך אומר הרמב"ם:

"ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשב ולהרהר במלחמה, ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו; ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכול, שנאמר "ולא יימס את לבב אחיו, כלבבו" (הלכות מלכים פרק ז).

עד לפני דור אחד בלבד, היינו מגיבים אחרת. כשנחטף מטוס לאוגנדה - קיבלה ממשלת ישראל החלטה נועזת ושלחה חיילים לשחרר את החטופים בכח הזרוע. בפעולה זו נהרג יוני נתניהו. האם אחיו סבור שמותו היה לשוא? שצריך היה להיכנע לדרישות החוטפים?

היתה זו אחת משעותיה היפות של מדינת ישראל וכל העולם החופשי הריע לה בצדק. מה קרה שכיום לא מגיעים להישגים כאלה ? הפחד משתק את ההנהגה, והחל מעיסקת ג'יבריל ועד היום אנו נכנעים והולכים לטרור ומנהיגיו. תוצאות הטרור המתגבר רשומות על גבי המצבות בבתי-העלמין, בגופם של הפצועים והנכים, ובנפשם של בני המשפחות השכולות והחברים שאיבדו את יקירם.

עם שיפחיד עצמו כל העת, וימנע מלפעול כנגד אויביו מחשש פן יפגעו חייליו או מחשש מה יאמרו הגויים - לא יוכל להגן על קיומו.

רק תחושה של שיתוף גורל, ערבות הדדית, נחישות ונכונות למסירות נפש של כל העם, תוביל אותנו לניצחון על אויבינו.

על האזרחים כולם, לקום ולצאת לרחובות כדי לדרוש מהממשלה לבטל מיד את ההסכם, ולפעול בכח הזרוע לשחרורו של גלעד.