עושים ענין משחרור 1000 מרצחים

הקריסה האידיאולוגית והשיבור המוחלט של הצדק, נעשים ע"י ממשלה הכי לאומית שקמה לנו, ובפניית פרסה פתאומית וחסרת פשר.

ד"ר גדי אשל , י"ט בתשרי תשע"ב

דעות שחרור המחבלים היום
שחרור המחבלים היום
צילום: ערוץ 7

גלעד שליט, החייל החטוף, אמור להיות מוחזר תמורת 1027 מחבלים: 280 מהם מרצחים עם קבלות, ועוד 747 "מחבלי רקק"; קרי: מחבלים "בלי דם על הידיים".

"בלי דם על הידיים" זוהי כמובן מטאפורה לכך שאותם מרצחים ניסו, התאמצו, ועשו ככל יכולתם ע"מ לרצוח יהודים, אך בגלל מסמר קטן, לא הצליחו לסיים את המלאכה. יש אולי עוד כמה אבחנות דקות בין המחבלים, אך אין ספק שמדובר במתועבים שבחלאות המין האנושי. נבלים, שלאחר מעשי הרצח, נתפסו, הובאו למשפט, והורשעו.

הורשעו, אך לא הוצאו להורג. זאת בעיקר מכיוון שעם ישראל, ובמיוחד מערכת המשפט שלו, רחמנים בני רחמנים הם. כמובן, רחמנים על אכזרים. על אכזרים; לא על קורבנותיהם. העסקה, ובמיוחד שחרור המרצחים הסיטונאי שבה, מעוררת, כצפוי, שמחה ואושר עילאי בקרב אנשי השמאל הקיצוני (הסמול), ועצב קשה בקרב נאמני ארץ ישראל ומשפחות הנרצחים. נראה, שרוב עם ישראל, שמצוי עתה באמצעו של תהליך שחרור מציפורני מעצבי דעת הקהל, חש מבוכה רבה לנוכח הקריסה הגדולה, אך לא שם את האצבע על היסוד המחפיר שבה, ומקבל את העסקה בעצב שקט.

במצב זה, גם ההמשך הוא ריטואל קבוע; גם הקרוב וגם הרחוק. משפחות הנרצחים ונפגעי הטרור יגישו עתירות לבג"ץ, וזה ידחה אותן אחרי הצגה קצרה כאילו הוא שוקל את כאבם ברצינות. אורך ההצגה נמדד בדרך כלל בדקות. מכסימום, בשעות. התקשורת תסחֹב את ההצגה לכיוון של עימות בין משפחת החייל החי והפעילים למען העסקה, לבין קורבנות הטרור. הקורבנות יוצגו ככאלה ששקועים במוות של יקיריהם ולא יכולים לשכוח, ובמיוחד, לא יכולים להתעלות מעבר לאסון הפרטי ש
בשדה הקרב המודרני, מלחמת הקיום מוכרעת בשדה הדה-לגיטימציה לא פחות מאשר בשדה הלוחמה הצבאית. לכן, סיכול הונאת "עם פלשתיני", הזמת דוחות גולדסטון למיניהם והורדת עיסקאות "מולדת תמורת טילים" מסדר היום, שקולות – לפחות - לנצחון צבאי.
להם. כל המשאבים שהושקעו בחדשיים האחרונים בשפצור מחאת ה"צדק החברתי" ובניפוח הצונאמי המדיני, יופנו כעת לעימות זה. מומחי בטחון, משומנים היטב בכספי סורוס והקרן החדשה, יסבירו שמחבלים לא צריכים לצאת מהכלא כדי לרצוח, ושבכלל, "לטרור יש רק פתרון מדיני".

ובכל הדיון המעוות הזה, תוחשך השאלה העיקרית: האמנם שחרור מחבלים סיטוני ושיבור מוחלט של מערכת הצדק הוא בעיה אישית של נפגעי הטרור, או בעיה של עם ישראל כולו. ובעצם, בעיה לא רק של עם ישראל, אלא של כלל המחנה המוסרי באנושות. מחנה, שישראל - ברצונה או שלא ברצונה, מהווה לו דגל ומצפן, כיום.

ובכן, אין הכוונה כאן לפרט או לבחון את כל מערכת השיקולים לעסקה עם החמאס - ברור שיש הרבה כאלו, אלא להאיר את היסוד של השיבור הדרסטי של יסוד הצדק בחיינו, בעצם עשיית העסקה במימדיה אלו. יסוד שמעורפל כיום בכוונת מכוון, בויכוח הציבורי בישראל. אכן, יש בעסקה שיקולים רבים, וחלק ניכר מהם – לגיטימיים. החל מכך שעל גלעד שליט מרחף גורל דומה לרון ארד, על כל המשמעות של ערבות הדדית וחובת הצלתו - לכולנו, ועד לסיכול המאמץ האש"פ-י לגנוב מדינה "פלשתינית" ביהודה ושומרון, באו"ם. אלו לא נבחנים כאן, עם, שכמובן, בחינה כוללת שלהם, נדרשת וראויה.

עסקת שליט, יש לזכור, לא באה יש מאין. היא חוליה בשרשרת. חוליה בשרשרת של קריסות אידיאולוגיות. לא רק קריסות מול חטיפות של מחבלים, אלא גם חוליה בשרשרת של קריסות מדיניות. קריסות שנעשו ברובן המכריע ע"י ממשלות ליכוד. שרשרת זו נפתחת במסירת סיני וטיהורו מיהודים, עבור בהסכמה השקטה של ממשלת נתניהו לחטיפת הר הבית ובניית מסגד "אורוות שלמה", חנֵה בגירוש ה"התנתקות", וקנֵחַ בהסכמה למדינה פלשתינית ביהודה ושומרון. כל אלו נעשו תוך התכחשות לזהות ולהוויה של המחנה הלאומי. אמנם מקומו של הסמול לא נפקד בשרשרת קריסות זו, ומעשה "אוסלו" אכן מככב בה, אך קריסות הליכוד עטופות בהתפארות אידיאולוגית: "רק הליכוד יכול". כנראה שגם הפעם יינשא זמריר זה. קריסות, שתמיד קדמה להן התחייבות עולם שאין בכלל להעלות על הדעת קריסות כאלו, והדיו לא יבשה עדיין מעל "דין נצרים כדין תל אביב" (שרון), או התנגדות למדינה "פלשתינית" (נתניהו). לכן, לכאורה היה קל לצמצם, ולראות את עסקת שליט רק כחוליה בשרשרת חילופי חטופים שערורייתיות: עיסקת ג'יבריל, עיסקת טננבאום ועיסקת קונטאר; אך לא היא.

כי הקריסה האידיאולוגית והשיבור המוחלט של הצדק, נעשים ע"י ממשלה הכי לאומית שקמה לנו, ובפניית פרסה פתאומית וחסרת פשר. נתניהו עשה את המלחמה הצודקת בטרור לדגל ולסימן הזיהוי של ישראל. ישראל, נתפסת כיום בעולם המערבי כראש החץ העולמי בלחימה בטרור, ונושאת באחריות עולמית, בהתאם. ובמקביל, הרי כל עמידתנו במלחמה הנוכחית להכחדתנו, עומדת על יסוד צדק.

כי בשדה הקרב המודרני, מלחמת הקיום מוכרעת בשדה הדה-לגיטימציה לא פחות מאשר בשדה הלוחמה הצבאית. לכן, סיכול הונאת "עם פלשתיני", הזמת דוחות גולדסטון למיניהם והורדת עיסקאות "מולדת תמורת טילים" מסדר היום, שקולות – לפחות - לנצחון צבאי. ואת יסוד הצדק הזה שובר השחרור הסיטונאי הגדול של המרצחים. שובר באחת. וכל שבירה יוצרת מציאות חדשה. מציאות שאינה הפיכה בהבל פה. ומנסיון "אוסלו" וממעשה מסירת סיני למצרים, למדנו מה תקפותם של דברי הבל על "הכל הפיך". לא חזרה לסיני ויישובו מחדש עם הפרת ההסכם ע"י מצרים, לא חזרה לשטחי A עם הפיכתם לבסיסי טרור ולא גירוש מחבלים חזרה לתוניס. אלו כעת חלומות באספמיה, ולו רק מהטעם של הרצון לעשותם ע"י ממשלת ישראל. מובן מאליו ששיבה לגוש קטיף אחרי גירוש חד-צדדי, היא עוד הרבה פחות ריאלית.

קריסה אידיאולוגית היא גם הקידוש הסלקטיבי של פסיקות מערכת המשפט. הקידוש של פסיקות בג"ץ כאשר מדובר על הריסת בתי יהודים בבנימין, אך במקביל, צפצוף מוחלט ומוחצן על כל צדק ומשפט באשר הם, כאשר מדובר על מרצחי יהודים, משדר קריסה של הצדק והמשפט. צפצוף, שאי אפשר שלא להבין שהוא נעשה בכוונת מכוון. צפצוף, שתכליתו משיכת הקרקע מתחת לרגלי המחנה שמחויב לצדק ומשפט, ורואה את כל המאבק הקיומי של ישראל כמושתת על צדק: כי ציון במשפט תיפדה.

ולא פחות אסוני מכך הוא האימוץ של אידיאולוגית הסמול ('סמול'; לא "שמאל". ב'סמול' מדובר בדת של איון ישראל ושיבת ציון, ולא בתחפושת של שמאל סוציאליסטי!). כי מה היא משנת דורשי שחרור גלעד שליט בכל מחיר? ובכן, לדידם, לא רק שלא שווה להקריב חיים, או אפילו דבר אחר, עבור עם ישראל ככלל או עבור מדינתו ככזו (ובודאי שלא עבור ארצו), אלא שעצם ההקרבה פוגע בזכויות הצד הצודק במאבק – "הפלשתינים" (כל כמה שלא תהא זו ישות מדומה). ובכלל, הרי אין דבר כזה "כלל ישראל", ואם ישנו, הוא בכלל יציר לא לגיטימי של המתנחלים או הציונים, ויש לעשות הכל ע"מ לשַבֵּר אותו, ולאיינו ...

ברור שכל השבירות האלו לא מוגבלות לתחום האסון הפרטי של נפגעי הטרור. ברור שכל השיבור של יסוד הצדק בחיינו, וכל הניסיון להציגו כענין פרטי של נפגעי הטרור ולעשות "הפרד ומשול" בין נפגעי הטרור לבין כלל ישראל, כולו נובע מפוסט-ציונות. זה יסוד אסוני בעיסקת שליט. אסוני, לא פחות מסיכון החיים הישיר ששחרור הארכי-מרצחים מביא.