תסביך סטוקהולם

המוטציה הגנטית שעברו יהודים רבים בדורות של כניעה כפויה לעריץ הזר לא נעלמה עם הקמת מדינת היהודים הריבונית.

יוסף דוריאל , כ"ב בתשרי תשע"ב

יוסף דוריאל
יוסף דוריאל
ערוץ 7

תופעת "תסביך סטוקהולם" בקנה מידה לאומי, שהייתה מזיקה אך שולית באוכלוסייה היהודית בארץ ישראל שלפני הכרזת המדינה ולאחריה, התחילה להתפשט בקצב מסוכן מאז מלחמת יום הכיפורים, ועלתה לדרגים המובילים של הממסד השלטוני, התקשורתי והשיפוטי.
כך הגענו למצב בו ארגון פשע ערבי מכתיב למדינת ישראל לוותר על זכויותיה הריבוניות למצות את הדין עם רוצחים שפלים שבמדינה נורמאלית היו מוצאים להורג. וכך, 279 אסירי עולם ומאות פושעים נוספים שנשפטו כדין ישוחררו ממאסר כדי להחזיר חייל אחד חטוף שלנו. וזה קורה אחרי שחמש שנים התמקחו על "עסקה" לשחרור החטוף תמורת יותר מאלף אסירים, מבלי שאף אחד לא נגעל מהשימוש במונח "עסקה" בין מדינה ריבונית לארגון פשע, ופתיחת דרך ל"עסקות" נוספות מסוג זה בעתיד.

במקום להתרכז בצורך להגן על ריבונות המדינה, דאגו מובילי דעת הקהל לתחום את הוויכוח למידת "הצדק" של שחרור השבוי מול "הצדק" של נפגעי פעולות הטרור של הרוצחים שישוחררו. כאילו זו בעיה פרטית שלהם ולא של המדינה החייבת להגן על ריבונותה. ולא מפני שלא הייתה דרך אחרת לשחרר את גלעד שליט, ללא שפיכות דמים, תוך ימים ספורים מחטיפתו.

כותב שורות אלו ובהמשך – גם פורום של ותיקי מלחמת העצמאות – הציעו לאמץ את הדרך שכל מדינה נורמאלית הייתה נוקטת בה (כפי שאכן נקט בה נציג האו"ם – לשחרור חטופים של משלחתו בסומאליה): לפרסם אולטימאטום, שאם החטוף לא יוחזר מייד – תופסק אספקה חיונית לשטחים
במקום להתרכז בצורך להגן על ריבונות המדינה, דאגו מובילי דעת הקהל לתחום את הוויכוח למידת "הצדק" של שחרור השבוי מול "הצדק" של נפגעי פעולות הטרור של הרוצחים שישוחררו. כאילו זו בעיה פרטית שלהם ולא של המדינה החייבת להגן על ריבונותה.
שבשליטת החוטפים. אין זה מקרה שמישהו דאג שהצעה זו לא תגיע לדיון ציבורי, וכל הוויכוח יתנהל על מחיר "העסקה". אני חוזר על ההכרח להגיע לפתרון מסוג זה, כי בסוף לא תהייה שום ברירה אחרת מאשר לנקוט בו, ואסביר את הסיבה בהמשך.

עוד לפני שראשי החמאס ראו אסיר אחד יוצא לחופשי, הם כבר הכריזו בגלוי – שימשיכו לחטוף ישראלים כדי לשחרר את כל יתר האסירים. "העסקה" שהושגה כעת היא תמריץ מאין כמוהו לחטיפות נוספות, וההוכחה שבישראל מוכנים לפדות שבויים "בכל מחיר" – תיתן להם רעיונות מרחיקי לכת יותר לסחיטה, אחרי שכבר הצליחו להכתיב לממשלת ישראל גם דרישות לשחרור אזרחים ישראליים שנשפטו כדין. חטיפת ישראלי בודד איננה בעיה מבצעית סבוכה, ובמיוחד – כשלא צריך להוכיח שהוא חי.

לכן, מה ימנע ממנהיג חמס "יצירתי" לדרוש בתמורה - רשות לקבל מכולה סגורה מאוניה טורקית, למשל? או אף לדרוש פיטורי שר מסוים מממשלת ישראל (שלא יעמוד בלחץ הציבורי שיופעל עליו לשם כך)? אחרי הכל, הטרור האסלמיסטי כבל הצליח להחליף ממשלה שלמה בספרד, אז למה לא כאן? במצב כזה, לא תהיה שום ברירה אלא – לנקוט בפתרון אותו הצעתי מייד לאחר חטיפת גלעד שליט. ואם אין מנוס מפתרון כזה בעתיד, למה לא להפעיל אותו עכשיו, לפני השחרור ההמוני של פושעים?

האילוץ לשחרר המוני רוצחים מעורר שוב את הבעיה של מערכת משפט המנותקת ממציאות המלחמה בארץ: כשקילומטרים ספורים מגבול ישראל הריבונית מוציאים להורג בקלי קלות אנשים עם ובלי משפט, חוגגת אצלנו הצביעות המתחסדת, לפיה מדינת ישראל הצַדיקה לא מוציאה פסקי דין מוות על הפשעים החמורים ביותר. מה שמותר לאמריקה ולדמוקרטיות אחרות בעולם – אסור לנו.

ולמה? כדי לתת תמריץ לשחרור אסירי עולם על ידי חטיפת חיילינו? אחרי הפשע של ספטמבר 2001 הצליחה הביורוקרטיה הסבוכה של ארה"ב לבצע תוך 40 יום פרויקט חקיקה לייעול המלחמה בטרור, אז למה ישראל לא מצליחה לבצע חקיקה דומה אחרי 63 שנות טרור? ולמען הגילוי הנאות: בעקבות פרסום ספרי "ללמוד מהחיים", עומדת לקום מועצה ציבורית למען חקיקת הגנה לישראל, ואני מצפה שהנימוקים שהועלו לעיל יסייעו למימוש רעיון חיוני זה.