גלעד שליט - הילד של כולנו?

"גלעד שליט הילד של כולנו" היא זעקה אמיתית הבאה מהלב, אך בחמש השנים האחרונות היא כוונה, לרוב, לכתובת הלא-נכונה.

זאב בן שחר , כ"ג בתשרי תשע"ב

זאב בן שחר
זאב בן שחר
ערוץ 7

ברשותכם, אדלג על ההקדמות המתבקשות. למען הסר ספק, התשובה שלי על כל השאלות היא "כן". כן, גם אני כמו רבבות ישראלים התרגשתי היום.

כן, גם אני הזלתי דמעה בראותי את גלעד בחיק משפחתו. וכן, אילו גלעד היה הילד שלי, גם אני הייתי הופך עולמות כדי לשחררו. אבל הוא איננו באמת הילד שלי.

אם גלעד שליט ממצפה הילה הוא הילד שלי אז מן הראוי כי גם מיכל רזיאל מירושלים תהיה הילדה שלי. מיכל נרצחה באוגוסט 2001 בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים – פיגוע שגבה מחיר כבד של 15 הרוגים ו-130 פצועים. מסיעת המחבל המתאבד, אחלאם תמימי, שאמורה הייתה לרצות 16 מאסרי עולם, השתחררה היום בעסקת שליט.

אם גלעד שליט הוא הילד שלי, אז מן הראוי כי גם שמעון בן-ארויה יהיה כזה. שמעון נרצח במרץ 2002 במהלך סעודת ליל הסדר במלון פארק בנתניה – פיגוע אשר גבה מחיר כבד של 29 הרוגים ו-140 פצועים. אחד האחראים לפיגוע, חוסאם בדראן, אז מראשי הזרוע הצבאית של חמאס בגדה, השתחרר גם הוא היום. אילו היה גלעד הילד שלי, אז גם החייל או האזרח שייהרג או ייחטף בפיגוע הבא על ידי אחד המרצחים ששוחררו היום, או על ידי אחד מרבבות המחבלים שקיבלו עידוד והשראה מהעסקה – גם הוא, איך לא, ראוי שיהיה הילד שלי – "הילד של כולנו".

אבל כשזה יקרה – ואנחנו יודעים כמעט בודאות שזה יקרה – מה נוכל לומר למשפחתו של ילד זה? "מצטערים? הילד שלכם ה
אם גלעד שליט הוא הילד שלי, אז מן הראוי כי גם שמעון בן-ארויה יהיה כזה. שמעון נרצח במרץ 2002 במהלך סעודת ליל הסדר במלון פארק בנתניה – פיגוע אשר גבה מחיר כבד של 29 הרוגים ו-140 פצועים.
וא הילד של כולנו? האובדן שלכם הוא האובדן של כולנו?" ובבקשה אל תדברו איתי על סולידריות ועל "ערבות הדדית". מבט חטוף אחד בפניהם של משפחות נפגעי הטרור מספיק כדי להבין שלא לזה התכוון המשורר. עסקת כניעה – שככל הנראה תוביל להרוגים או חטופים נוספים – רחוקה מרחק שנות אור מערבות הדדית.

אפילו אמירות רפות כמו זו של ראש השב"כ כבר לא משכנעות במיוחד: "יש סיכוי שזה יעודד פיגועים וחטיפות, אבל כדי להביא את החייל הביתה, הדרך היחידה שהייתה זו דרך העסקה...". האם זוהי צפירת הרגעה רצינית של זה שאמון על בטחוננו? "לא הייתה אף חלופה לעסקה, לא מבצעית ולא מתווה אחר לעסקה". באמת? לא הייתה אף חלופה? ממשלת ישראל, בהתחשב בסיכונים הכרוכים בעסקה, לא יכלה לסרב? הרי ראש הממשלה הקודם, ראש המוסד הקודם ואף ראש השב"כ הקודם סרבו לעסקה שכזו. יש שיגידו כי ההחלטה כבר נפלה ועכשיו עלינו להיות מאוחדים. אבל מאוחדים סביב מה? סביב החלטה הזויה שמסכנת את כולנו? יש גם אחרים, מומחים מבית ומחוץ, שאינם מבינים מה, לעזאזל, אנו עושים. כך למשל הפרופסור למשפטים וראש תוכנית משא ומתן באוניברסיטת הרווארד, רוברט מנוקין.

במאמר ב"וול סטריט ג'ורנל" הוא טוען כי ההחלטה לשחרר 1000 אסירים תמורת חייל אחד היא החלטה הזויה "המסכנת את החופש והביטחון של רבבות ישראלים בעתיד". ואם הסבר זה אינו משכנע אתכם, פשוט שאלו את המומחים הכי גדולים בטרור – את המחבלים עצמם. שם לא תמצאו צער או חרטה. רק התחייבות מגוחכת כי לעולם לא יחזרו לדרכי הטרור. כולנו מאמינים להם. אלברט איינשטיין, מגדולי ההוגים היהודים אמר פעם כי "אי-שפיות משמעותה לעשות את אותה פעולה פעם אחר פעם ולצפות לקבל תוצאות שונות".

אז איפה טעינו? הבעיה לא הייתה בעצם הזעקה לשחרר את גלעד. זו, כשלעצמה, מייצגת את מרביתנו. הבעיה הייתה בכתובת אליה כוונה הזעקה. הסיסמה "גלעד שליט הילד של כולנו" חזרה על עצמה השכם והערב באוהל המחאה מול בית ראש הממשלה. היא נזעקה מאות פעמים במהלך עשרות הפגנות למען גלעד שליט בכיכרות תל אביב, חיפה וירושלים. והיא צוטטה אלפי פעמים בתקשורת הכתובה, ברדיו ובטלויזיה הישראלית.

המסר האחיד הזה הופנה כמעט תמיד אל אותו מען, אל אותו אדם שבהתחלה התנגד אבל בסוף נשבר – ראש הממשלה בנימין נתניהו. כאילו היה הוא האחראי הבלעדי. לעיתים אף נדמה היה כי ממשלת ישראל – ולא חמאס – היא היא האחראית העיקרית בחטיפתו ובמאסרו האכזרי של גלעד.

"גלעד שליט הילד של כולנו" היא זעקה אמיתית הבאה מהלב, אך בחמש השנים האחרונות היא כוונה, לרוב, לכתובת הלא-נכונה. מוטב היה אילו נזעקה מול מטה האו"מ בניו יורק, אל משרדי אל-ג'זירה ברמאללה או אל נציגות הצלב האדום בג'נבה. חלק הארי של הלחץ לשחרר את גלעד היה צריך להיות מופעל לא על ממשלת ישראל, אלא על ממשלת הטרור של חמאס. היא זו שחטפה וכלאה את גלעד שליט.

את הנעשה אין להשיב – אחרי 1941 ימים בכלא של חמאס, גלעד שב היום הביתה. רבבות ישראלים – ואני ביניהם – הזלנו דמעה והתרגשנו. אך כשיסתיימו החגיגות והשמחה תדעך – או אז תתחיל העבודה המפרכת והאמיתית: אז נצטרך כולנו להתאחד באמת, לשמור זה על זה ולהיות ערבים, לא רק לשלומנו, אלא גם, ואולי בעיקר, לשלומם של ילדינו.