אם גלעד שליט היה מתנחל מיו"ש

אם היה, ייתכן שישראל לא הייתה מגיעה לדילמה האיומה שבפניה ניצבה בפרשת שליט.

אייל מגד , כ"ה בתשרי תשע"ב

אייל מגד
אייל מגד
פלאש 90

נראה שכמעט מדינה שלמה חתמה על ההסכם לשחרורו של גלעד שליט. החתימה ביטאה, כך נדמה, סולידריות נדירה הנובעת מתמימות דעים בנוגע לצורך לשחרר שבוי שלנו, ויהי מה.

אני עצמי מתגורר בשכנות לאוהל שהקימה משפחת שליט בירושלים, ופקדתי אותו מדי פעם כדי להביע הזדהות. הבעתי את דעתי במשך השנים האלה על ההכרח לשמר את תחושת ה"משפחתיות" הישראלית, התכונה היחידה שעדיין מייחדת אותנו משאר העולם, כנימוק השקול כנגד כל שיקול.

אני עדיין משוכנע שדעיכת הטרור או התפרצותו מחדש אינן תלויות בשאלה אם אדם זה או אחר מוחזק מאחורי סורג ובריח, או לא. ובכל זאת, לצד השמחה הגדולה על שובו של גלעד שליט לחיק משפחתו, איני יכול שלא לחוש שמי שחתום על ההסכם לשחרורו מייצג מדינה שאין לה מחר.

אכן, סולידריות; אכן, משפחתיות; אכן, הזדהות. אבל מעבר לזה, מה שמשדרת החברה
אני מעז לומר, שאם חייל מקרב השבט הזה היה נחטף, חלילה וחס, ייתכן מאוד שישראל לא הייתה מגיעה כלל לדילמה האיומה שבפניה ניצבה בפרשת שליט.
הישראלית דרך ההסכם החתום הוא חולשה והתפרקות, שלא לומר התפנקות. הפכנו לחברה נהנתנית ומתפנקת, שערכיה וסדרי העדיפויות שלה מנוגדים לחלוטין למה שמאפיין חברה העומדת על נפשה.

זו הייתה יכולה להיות חדשה טובה מאוד, אם באמת לא היינו חברה שעוד ארוכה הדרך לפניה לפני שתכתת את חרבותיה לאתים וחניתותיה למזמרות. זו הייתה יכולה להיות חדשה טובה מאוד, אם באמת היינו מצו*וים על המרת המאבק הקיומי בתמונת עולם של עם היושב תחת גפנו ותחת תאנתו.

ואולם המציאות המרה היא, שאנחנו מתנהגים כחברת מותרות קניונית, בה בעת שאנחנו עומדים יום-יום על פי תהום. מתברר שהנכונות שלנו להיכנע לטרור, או נכון יותר הלחץ הציבורי-תקשורתי האדיר להיכנע לו, מעוררים השתאות במדינות שלעומתנו חיות כמעט באין מחריד.

האמריקנים, למשל, לא תופסים איך בכלל נקלענו למשא ומתן מהסוג הזה; שלא לדבר על הרוסים, ואפילו לא על האנגלים. שלא תהיה טעות: מי אני שאטיף לספרטניות, אין לי שום זכות לתפוס עמדה של גיבור גדול. כאמור, עשיתי ככל יכולתי הדלה כדי לנסות לשכנע את מי שצריך, שאין ברירה אלא לשחרר את גלעד. אבל כשאני מתבונן בחברה הישראלית מהזווית של הפרשה הקשה והבלתי-אפשרית הזו, אני לא מתפעל מהצילום הקבוצתי. אני לא מתמוגג מעצמנו כמו כל היתר, אלא להפך, אני נחרד.

חיים למען היום

אני שואל את עצמי, לתפארת המליצה, אם עדיין, כמו בתקופת המקרא, קיים הבדל משמעותי בין השבטים: אם יהודה שונים מישראל, אם אנשי ההר שונים מיושבי שפלת החוף ופלשת. יש לי הרגשה שכן. אני משוכנע, בעצם, שישנם שבטים בקרבנו, שבהיקלעם לנסיבות טרגיות דומות לא היו לוחצים על כניעה ללא-תנאי.

אני משוכנע שהחברה הישראלית מתחלקת לאלה שיש להם סולם ערכים אחד, ולאלה שיש להם סולם ערכים אחר, אולי אפילו הפוך. לצערי הרב, אני יודע בצורה "ברורה ומובחנת", כפי שמתבטאים הפילוסופים, איזה שבט מתאים יותר למלחמת הקיום המתמדת שלנו.

אני אפילו לא יכול לומר שלצערי איני משתייך לשבט הזה, כי מכל הסיבות שבעולם איני מסוגל להשתייך אליו. אני רק יכול לומר בביטחון, שכל אלה בקרבנו המטילים שיקוצים בשבט הזה, שלתפארת המליצה נקרא לו "שבט יהודה ושומרון" (מתנחלים, כיפות סרוגות, דתיים-לאומיים, אותו "מגזר" שתפס בעשורים האחרונים את מקומם של הקיבוצים והמושבים בהתנדבות ליחידות הקרביות המובילות בצה"ל) כורתים, פשוטו כמשמעו, את הענף שעליו כולנו יושבים.

אני מעז לומר, שאם חייל מקרב השבט הזה היה נחטף, חלילה וחס, ייתכן מאוד שישראל לא הייתה מגיעה כלל לדילמה האיומה שבפניה ניצבה בפרשת שליט. זה לא מצביע על מי שטוב יותר או מי שמוסרי יותר. איני נוקט כאן עמדה שיפוטית כלל וכלל; אני רק טוען שזהו בהחלט קנה מידה למי שמוכן להקרבה שעדיין נחוצה למימוש המהפכה הציונית, ומי שאינו מוכן. זה בהחלט מעיד על מי שחי רק למען היום, ומי שחושב גם על המחר.

פורסם באתר "גלובס".