רצח גנדי - רצח הימין הישראלי

רצח גנדי היה למעשה רצח הימין הישראלי. נותרנו יתומים. בכל אשר נפנה במדבר הפוליטי הישראלי, נמצא רק חול ושמאל.

חן בן-אליהו , כ"ה בתשרי תשע"ב

בימים אלה ימלאו עשר שנים להירצחו של רחבעם זאבי (גנדי), יו"ר תנועת 'מולדת' ושר התיירות בממשלת שרון הראשונה, שחייו קופדו בידי טרוריסטים ערבים באותו בוקר ארור של 17.10.2001 (ל' תשרי תשס"ב).

היה זה אחד הפיגועים המשמעותיים, אם לא ממש המשמעותי ביותר, באשר מעבר לרצח הנתעב עצמו היו לפיגוע זה גם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת ויתכן בהחלט גם מדיניות (למשל, אפשר להעריך במידה רבה של סבירות כי עצם נוכחותו של גנדי היתה מונעת משרון, שהחזיק מגנדי והעריכו יותר מכל אישיות אחרת בפוליטיקה הישראלית, לבצע את הגירוש וההרס של גוש קטיף וצפון השומרון).

פגשתי את גנדי לראשונה באחד מערבי סוף דצמבר 1988, כחודשיים לאחר שהצליח להפתיע רבים, להיבחר לכנסת בפעם הראשונה ולהיכנס אליה עם שני מנדטים. באותו ערב התקיימה הרצאה של גנדי במלון במרכז ירושלים, במסגרת כנס תמיכה במועמד עצמאי כלשהו שביקש להיבחר לעיריית ירושלים. כמי שסיים זה עתה את לימודיו לתואר שני באוניברסיטה אך טרם סיים את התלבטויותיו הפוליטיות, באתי להאזין להרצאתו של גנדי, לא בלי סימני שאלה, סיוג ופקפוק.

בסגנון דיבור רהוט ומנומס ובמחשבה מעמיקה וסדורה, הקיף גנדי את תולדות הסכסוך על ארץ ישראל, הציע את פתרונ
בסיום, התגודדו סביבו, או יותר נכון ממש התנפלו עליו, עשרות סטודנטים שמאלנים זועמים, יהודים וערבים, שלפתע נדמו לכנופיית פורעים, עיניהם רושפות אש של שנאה, פיהם נוטף מרגליות ארס
ו המועדף לסכסוך זה, הצליח להנחיל לשומעיו את עיקרי תורתו ולשכנע את חלקם בצדקת דרכו. אני הקטן, בכל אופן, הופתעתי לטובה, הוקסמתי והשתכנעתי. יש לומר בכנות, רמת הרצאתו של גנדי היתה כה מעמיקה וגבוהה עד כי דומה שאילו בחר בקריירה אקדמאית לאחר שירותו הצבאי, יכול היה בלא קושי לשמש כראש קתדרה ללימודי ארץ ישראל או להיסטוריה של עם ישראל.

בסוף הערב ולאחר שהסתיימה ההתגודדות סביב גנדי, הצלחתי לגשת אליו ולהחליף עמו כמה משפטים. למחרת היום התפקדתי לראשונה בחיי למפלגה כלשהי, כן, למולדת של גנדי, והתחלתי לפעול בסניף הירושלמי שלה, הגדול בארץ. במסגרת אותה פעילות פגשתי את גנדי פעמים רבות וליוויתי אותו בעשרות אירועים פוליטיים.

ב-27.5.91 (יד סיוון תשנ"א) התלוויתי לגנדי לביקור באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. הביקור תואם כמובן עם האוניברסיטה ומטרתו היתה להרצות בפני הסטודנטים על תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי ועל פתרונה המוצע של תנועת 'מולדת' לסכסוך זה. באותם ימים שימש גנדי כשר בלי תיק בממשלת שמיר הצרה, זו שלאחר 'התרגיל המסריח'. קבלת הפנים היתה צוננת בלשון המעטה. עשרות סטודנטים מהשמאל, יהודים וערבים, הקיפו את גנדי וסיננו לעברו מילות גנאי וקללות מכל הספקטרום של הרפרטואר הנדוש והמוכר שלהם (פאשיסט, גזען, מטורף וכו'...). גנדי התעלם ופילס דרכו בעזרת מאבטחים מעטים לאולם ההרצאות.

הרצאתו של גנדי בפני הסטודנטים הופרעה פעמים רבות ע"י ה'דמוקרטים' הגדולים מהשמאל שאינם מסוגלים לשמוע עמדה ודעה המנוגדות לאלו שלהם. הללו לא איפשרו ליו"ר מולדת, שר בממשלת ישראל, להשלים ולו משפט מובנה אחד בעודם צועקים ומקללים גם תוך כדי ההרצאה. גנדי מצידו ניסה להתעלם בנימוס, אך אט-אט החל להיגרר לויכוחים קטנוניים ומהלך הדברים השתבש לחלוטין. השמאלנים השיגו את מבוקשם, דהיינו לסתום את הפה למי שלא חושב כמוהם...

היה זה אחד האירועים הבודדים בהם לא הצליח גנדי להרצות כראוי את דבריו ולהעביר את המסרים המוצקים שלו. בסיום, התגודדו סביבו, או יותר נכון ממש התנפלו עליו, עשרות סטודנטים שמאלנים זועמים, יהודים וערבים, שלפתע נדמו לכנופיית פורעים, עיניהם רושפות אש של שנאה, פיהם נוטף מרגליות ארס.

הללו לא הרפו ממנו כל הדרך מאולם ההרצאות ועד מקום חניית רכב השרד שלו. לפני שגנדי עלה לרכבו ועזב את שטח האוניברסיטה, אמרתי לו כי אסור שאירוע כזה יחזור על עצמו וכי יש במצבים שכאלו סכנה של ממש. גנדי שלל את דברי אך ביקש שאסכם את הערב מנקודת ראותי ואעביר אליו את הדברים בכתב.

במכתבי אל גנדי מיום 2.6.91, סקרתי בפניו את השתלשלות הדברים באותו ערב באוניברסיטה תוך הדגשת העובדה שהשמאל היהודי-ערבי טרם עיכל דמוקרטיה מהי ולכן אינו מסוגל לכבד את כללי הדיון הדמוקרטי. ציינתי גם שככל שתנועת מולדת תלך ותתבסס, כך יגברו השנאה והזעם כלפיה וכלפי העומד בראשה. סיימתי את דברי במשפט הבא: "לפיכך, אני מבקש בכל לשון של בקשה: אנא דרוש באופן מיידי את הגברת השמירה הצמודה סביבך, שמירה שהנך זכאי לה, למענך ולמען עתיד עם-ישראל. יהי ה' בעזרך וישמרך מכל פגע" (העתק: מר בני בנצור, מנכ"ל תנועת מולדת).

במכתב תשובתו אלי מיום 16.6.91 (סימוכין מ/917) כותב גנדי בין השאר: "אינני רוצה גם להפריז בשמירה אישית ובנקיטת אמצעי הבטחה. דווקא באותו ערב באוניברסיטה העברית בהר הצופים ננקטו צעדי הבטחה והם היו מוגזמים לטעמי, אלא שכך דרשו הרשויות".

עשר שנים לאחר מכן, כמה מאות מטרים מאותו אולם הרצאות בהר הצופים, סמוך לחדרו במלון הייאט, כעשר דקות לפני השעה שבע בבוקר, 17.10.2001, השיגו את רחבעם זאבי כדורי המרצחים שארבו לו בקצה המסדרון והצליחו להפתיעו ממש לפני שנכנס לחדרו.

היום, עשר שנים לרצח, זה כבר ברור לחלוטין: המחבלים ידעו היטב את מי הם רוצחים וכיוונו היטב למטרתם. רצח גנדי, המנהיג המובהק והסמן הימני הבלתי מעורער של הפוליטיקה הישראלית, היה למעשה רצח הימין הישראלי. נותרנו יתומים. בכל אשר נפנה במדבר הפוליטי הישראלי, נמצא רק חול ושמאל. חבר, אתה מאוד-מאוד חסר!