ברגשות מעורבים

הידיעה על כניעת פרנסי ישראל לחמאס בקשר למה שמכנים "עסקת שליט" מכבידה עד אין חקר.

הרב יוסף דיין , כ"ו בתשרי תשע"ב

הרב יוסף דיין
הרב יוסף דיין
ערוץ 7

מעודי לא כתבתי (ואפילו לא הרהרתי) על דברים מעיקים שכאלה. היום נאלץ אני לעשות כן, כי המציאות אליה השליך אותנו ראש הממשלה מעיקה שבעתיים. שבעתיים? שבעים ושבעה!

כמו רבים אחרים, נכנסתי לתוך חג הסוכות ברגשות מעורבים. מחד – מצוּוים אנחנו לשמוח. מצוּוים ממש. מאידך – הידיעה על כניעת פרנסי ישראל לחמאס בקשר למה שמכנים "עסקת שליט" מכבידה עד אין חקר.

לטובת השמחה גייסתי את נוכחות המשפחה: כל ילדינו ונכדינו היו האושפיזין שלנו בסוכה. ובכל זאת, המועקה בעקבות מחשבותיי על הצפוי גברה לעתים על השמחה. גם ילדינו כיבדו את מעמד החג ולא דברנו על העיסקה. שמחנו, כפי שנצטווינו. כמעט!

ילדיי, עדות לא אובייקטיבית במיוחד, בריאים מאד מבחינה נפשית ורעיונית. גם הם היו שרויים במועקה כְּשֶּלִי, אלא שנצרו אותה בליבם. אצלם השמחה גברה.

במוצאי החג לקחתי הצידה את חננאל. שאלתי אותו שאלה שלא האמנתי כי אשאל אותה אי-פעם. כדי להבין את הלבטים האיומים שהיו לי קודם הצגת השאלה, אני מוכרח להקדים כמה מילים על העבר שלו. העבר של כולנו, בעצם.
"ברגע שאתה קובע שחוש ההבחנה שלו טושטש", אמרתי, "אתה כבר דנת אותו. לכף חובה דנת אותו! המשנה הזו בשם הלל אינה מתייחסת לדיון בבית דין, אלא לשיפוט ערכי"

בני נבחר לייצג את חטיבה השריון בבית הנשיא כחייל מצטיין, ביום העצמאות תשס"ו. זה קרה תשעה חודשים אחרי עקירת היהודים מגוש קטיף. חננאל התקשה נפשית ללחוץ את ידו של רמטכ"ל הגירוש, דן חלוץ.

עם תום הטכס התנפל אלעזר שטרן ,אז ראש אכ"א, על חננאל וערך נגדו מסע צלב של ממש. הוא צעק עליו בבית הנשיא; הוא זימן אותו ל"שימוע", בו השפיל אותו עד עפר; הוא "ביטל" את הצטיינותו וממילא גם את מלגת הנשיא למצטיינים; הוא הדליף לחברו יאיר לפיד מסמכים אישיים כדי שהלז יכפיש את בני בכתבת שיטנה ב"ידיעות אחרונות". אבל חמור מכל אלה – הוא הביא להדחתו של חננאל –החייל המצטיין– מן פלוגה.

ב"זכות" ההדחה הלא מוצדקת, נעדר חננאל מן הפעילות המבצעית ביחידתו בזמן שהחמאס חטף את גלעד שליט. הוא שימש נהג טנק באותה פלוגה. ייתכן שפזיזותו של שטרן מנעה מן הבן שלי להיות מעורב בתקרית החטיפה.

"חננאל", פניתי אליו במוצאי החג, "מעולם לא שאלתי אותך את זה. היום אני מרגיש שאני חייב", גמגמתי בדברי אליו. "אילו אתה היית החייל שנחטף, מה היית חושב על העיסקה?"

"אני לא הייתי נחטף", עני לי כמעט בחטף. "אני היית נהרג. פבל (סמ"ר סלוצקר הי"ד), היה נהג הטנק של שליט, והוא נפל בתקרית".

זו המחשבה שמסתובבת לו בראש כבר שש שנים. "ובכל זאת, אילו היית נשבה, מה היית אומר?"

"לא לשחרר אף מחבל בעבורי. בשום פנים. הייתי אומר מה שפולארד: לא לשחרר ולא להכנע לסחטנות, גם אם אשאר בכלא עד סוף ימיי".

עניתי לו בערך כך: "שמע, זו עמדה שמובנת רק לאנשים מאמינים. למי שיודעים שיש חיים מעבר לחיים. לאחרים קשה להסכים עם זה".

"חיי הפרטיים היו אומללים אילו היו משחררים למעני רוצחים שפלים, שהיו מפילים קרבנות בעם ישראל. עם כל נרצח הייתי נעשה אומלל עוד ועוד. מוטב להשאר בשבי".

"ומה היית חושב עלי, אם בניגוד למה שעשה נועם שליט, הייתי נאבק בכל כוחי נגד שחרורך אם זה בא במחיר סיכון עם ישראל והשפלתו?"

"הייתי חושב שזו התנהגות נכונה מצדך", באה תשובתו לאלתר.

ועוד הוסיף: "לגבי נועם שליט, אינני דן אותו לכף חובה. כי לא הייתי במקומו. בטח הצער על חטיפת גלעד טשטש אצלו את חוש ההבחנה".

"ברגע שאתה קובע שחוש ההבחנה שלו טושטש", אמרתי, "אתה כבר דנת אותו. לכף חובה דנת אותו! המשנה הזו בשם הלל אינה מתייחסת לדיון בבית דין, אלא לשיפוט ערכי".

"אבא, תעזוב אותי מן הדיון הזה על נועם שליט. אני הייתי מתנגד בכל כוחי לשחרורי בתנאים האלה, וגם הייתי מבין אותך אם היית פועל נגד עיסקה כזו".

כשסיפרתי לאשתי על תוכן השיחה עם חננאל, אמרה לי שבעבר, עוד לפני חטיפת שליט, בעת שבננו היה בשרות בציר פילדלפי, שוחחה עמו על פחדיה, ואמרה לו שאם יעמוד פעם, חס וחלילה, בפני האפשרות ליפול בשבי הערבים, שייעשה הכל כדי לא להשאר בחיים.

הייתי המום! בשבילי היה זה חידוש גדול.  עכשיו אני יודע שחננאל הבין את דברי אמו. אני יכול להניח אפילו שאהב אותם.