זה לא הכסף!

שופכים עוד ועוד כספים ומענקים ותגמולים לפריפריה והמתמחים לא בדיוק נעמדים בתור להירשם להתמחות במחלקות.

צחי כהן , כ"ז בתשרי תשע"ב

צחי כהן
צחי כהן
ערוץ 7

מאבק הרופאים המתמחים מעורר אמפטיה רבה. חלומה של האם היהודייה אודות בנה הרופא מתגשם לנגד עיניינו בדור של רופאים רהוטים, נחרצים, הדואגים לעצמם ולא רק לנו. אך מה רוצים בדיוק הרופאים המתמחים הצעירים? מי אשם במצב אליו נקלעו הרופאים, המחלקות, החולים והמדינה כולה? ובעיקר: כמה כסף יעלה לנו הפתרון?

ובכן, אינני רופא או בן רופא, אבל כן פגשתי, כמו כולם, כמה רופאים בחיי. חלקם היו אנשים נחמדים, חלקם היו צדיקים של ממש, וחלקם בני אדם רגילים. קל לומר כי המתמחים הצעירים אינם שונים מחבריהם עורכי הדין הצעירים, או שוכני שדרות רוטשילד. קל להאשים אותם שגם להם נמאס לעבוד עבור הילה, מעמד ערטילאי או אידיאלים מופשטים. נראה שהם רוצים תמורה למעשיהם- בתלוש המשכורת ומיד.

אבל בחינה של העובדות- ובשיח סביב הרופאים והמתמחים הוצג מספר נמוך להפתיע של עובדות -מלמד שלא כך הם פני הדברים. האוצר מציע להם בהסכמים קיבוציים ופרטיים עוד ועוד כסף. הבעיה איננה תלוש המשכורת כלל- שאם כן הייתה, היינו רואים תלושי משכו
אז מה הפתרון? כנראה שלא הכסף: שופכים עוד ועוד כספים ומענקים ותגמולים לפריפריה והמתמחים לא בדיוק נעמדים בתור להירשם להתמחות במחלקות.
רת בתקשורת כמו שראינו במאבקי המורים האחרונים- תלושים החושפים סכומים מביכים. ממאבק הרופאים והמתמחים נעדרה התמונה הזו משום שהבעיה איננה כסף והמאבק איננו על השכר.

מתמחה צעיר בפריפריה מרוויח בעצם לא רע. לאחר ההסכמים האחרונים הוא ירוויח אפילו יפה מאוד- אבל זה לא יפתור שום בעיה. מחלקות בתי החולים בפריפריה ימשיכו להיות בתת תקן- כלומר להעסיק הרבה פחות מידי רופאים עבור האוכלוסייה הגדלה והולכת, וגם עבור סכומים יפים קשה לעבוד מאות שעות בחודש, והשרות הרפואי לאזרח הנאנק לא ישתפר אם רופאו ירוויח יותר כסף: פשוט חסרים רופאים בפריפריה.

אוכלוסיית דרום הארץ היא מהאוכלוסיות הגדלות במהירות הרבה ביותר בעולם: היא כמעט השלישה את עצמה בשלושים השנה האחרונות, ובכל זאת מחלקות בית החולים היחיד הנותן מענה לאוכלוסיית ענק זו- סורוקה- תוקננו לאחרונה בשנות השבעים או השמונים. כלומר: הפעם האחרונה בה קבע גורם רשמי כמה רופאים צריכים לתת מענה לאוכלוסיית הנגב כולה הייתה לפני שרוב המתמחים נולדו, וזה היה עבור שליש מהאוכלוסייה לה יש לתת מענה כיום, ועדיין לא כל התקנים מאוישים.

אז מה הפתרון? כנראה שלא הכסף: שופכים עוד ועוד כספים ומענקים ותגמולים לפריפריה והמתמחים לא בדיוק נעמדים בתור להירשם להתמחות במחלקות. מדוע עובד אדם? מה גורם המוטיבציה מספר אחת בעבודה? בניגוד לאומנה הקפיטליסטית המשווקת לנו מאמצעי התקשורת ועל ידי יועצי התדמית (ואולי הם פשוט לא יודעים זאת...) זה לא הכסף.

אינספור מחקרים מלמדים כי אדם עובד קודם כל עבור משמעות ולאחר מכן עבור עניין- רק לבסוף עבור תמורה.
יש להקים מרכזי מצוינות בפריפריה! – רופאים ומתמחים צעירים יעבדו בשמחה שעות ארוכות בתנאים קשים עבור מנהיג בעל שם עולמי שינחה אותם למצוינות מקצועית וידרוש מהם השקעה אישית

כיצד נגביר את העניין והמשמעות (האישית) של העבודה בפריפריה דווקא? הרי הצלת חיים יש גם באיכילוב, ושליחות לאומית כבר מדברת פחות אל מיטב הנוער בחלוקים הירקרקים....

יש להקים מרכזי מצוינות בפריפריה! – רופאים ומתמחים צעירים יעבדו בשמחה שעות ארוכות בתנאים קשים עבור מנהיג בעל שם עולמי שינחה אותם למצוינות מקצועית וידרוש מהם השקעה אישית.

דווקא מנהל מחלקה כירורגית לב-חזה בסורוקה, פרופסור גדעון סהר, שהושמץ קשות בשל היותו שיאן השכר במגזר הציבורי הוא המודל הרצוי לחיקוי: מומחה בעל שם עולמי (שיכול היה להרוויח בקלות הרבה יותר בכל מקום אחר) מחנך בנגב דור צעיר של מתמחים צעירים, המיטב של המיטב, במחלקה העומדת בעומס ביקושים. סהר מחנך את מתמחיו למצוינות מקצועית אך גם למסירות חברתית אמיתית בהבטיחו שהזקנה מהמסדרון בסורוקה תקבל ניתוח לב-חזה ברמה שמיטב כספם של עשירי תל אביב או ניו יורק לא יקנה להם.

הפקולטה לרפואה הנפתחת בשבוע הבא בצפת אף היא כיוון מבורך: חמישה בתי חולים בגליל יהפכו בעקבות המהלך של אוניברסיטת בר אילן למרכזי מחקר אוניברסיטאיים- מלמד שישאירו אצלם לפחות חלק מהסטודנטים- הרופאים לעתיד.

את הכסף שהולך כיום למענקים ולבונוסים אפשר לנתב למספר משכורות למומחים עולמיים, לציוד מעבדות ולשיפור התנאים הפיזיים- שייצרו מרכזי מצוינות אטרקטיביים שימשכו את מיטב המתמחים לפריפריה.