נח – "אבי החברה להגנת הטבע"

מאמר של הרב חנן פורת ז"ל לפרשת 'נח' מתוך הספר 'מעט מן האור' בהוצאת ספריית 'בית אל'.

הרב חנן פורת ז"ל , כ"ח בתשרי תשע"ב

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כותרת המאמר אינה התחכמות או "גימיק" אלא אמת לאמיתה. נח, הינו האדם הראשון עלי אדמות הדואג לקיומם ומחסורם של כל בעלי החיים, לא לתועלתו האישית, אלא כערך בפני עצמו, הבא בתוקף צו עליון.

מדוע בעצם צריך להיות איכפת לנח אם יחסר בעולם קרנף אחד, עכבר אחד, פשוש אחד, או פרת משה רבינו אחת? האם לזוטות כגון אלה צריכה להיות מוקדשת תשומת ליבו בימים של מבול וחורבן? אות היא כי ריבונו של עולם אינו חפץ רק בקיומו של המין האנושי, אלא בקיומם של כל בעלי החיים השונים והמשונים בעולם. כי כל אחד מהם מוסיף גוון משלו ליריעת החיים הססגונית וכל אחד מפיק צליל מיוחד במקהלת הבריאה. נקודה זו מאיר ריש לקיש בפירושו למעשה העורב והיונה בפרשת נח.

מדוע יוצא העורב "יצָוֹא ושָׁוֹב הולך ומקיף סביבות התיבה" (ח',ז' רש"י שם)

ומדוע מחליפו נח ביונה, ואינו נותן לו ’צ’אנס’ נוסף?

אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו העורב לנח. אמר לו: רבך שונאני, שאמר: מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שניים, ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שניים. אם פוגע בי שר חמה או שר צינה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת) ?סנהדרין ק"ח( לדעת ריש לקיש באה כל פרשת העורב והיונה ללמדנו עד כמה ראוי להשתדל שלא יהא העולם חסר בריה אחת, ולו כעורב, המצוייר בפי חז"ל, כאכזרי לבניו

"וכי צייד אני" ?

אך מאחורי עצם הדרישה מנח, לשאת באחריות לשמירת כל המינים, מסתתר מסר עמוק עוד יותר. התורה מבקשת להאיר בכך את הקשר הנפשי הקיים בין האדם לבין החי, ואולי אף בינו לבין הצומח והדומם.

פתח להבנת קשר זה נחשף בבירור השאלה, הבנלית לכאורה, כיצד אסף נח את כל בעלי החיים הרבים והשונים אל התיבה. וכי התמחה בציד חיות ועופות כל ימיו?

הכתוב רומז לנו: שְׁנַים שְׁנַים בָּאוּ אֶל נח אֶל הַתֵּבה. ומוסיף רש"י מילה אחת: באו – מאליהן!

נופך פיקנטי לדבר נמצא במדרש רבה (ל"ב, י"ג) : אמר לו נח לריבונו של עולם: וכי קניגי אנא (וכי ציד אני)? אמר לו הקב"ה: מה אכפת לך "מובאים- " אין כתיב כאן אלא "והבאים"- מאליהן היו באים. נקודה פלאית זו מברר הראי"ה קוק: נשמת האדם בהרחבתה כוללת היא בתוכה את הנשמות הפרטיות של כל הברואים כולם. כל נפש חיה ניצוץ הוא מאור האבוקה הגדולה הכללית

נשמת האדם… והכל חותר ועורג לשוב להתאחד עם נשמת האדם ולהיות מואר באורה:

עִם אַבְניֵ הַשָּׂדֶה בְרִיתֶך וחְיּתַ הַשָּׂדֶה, הָשְׁלמְה לך (איוב א', כ"ג)

בנשמתו היסודית של נח נתגלו כל יצורי העולם, כל החיים כולם. הם באו אליו אל התיבה במשיכה טבעית פנימית, כהמשכת הענף לשורשו. (מאמר החיות העולמית" אורות הקודש חלק ב')

מבעד לסודות הגנוזים בפסקה זו, עולה נקודת יסוד בהירה: קשר ברית נרקם בין נשמת האדם לבין נשמת כל חי. הוא המנצח על מקהלת החיים הגדולה וכל אשר נברא בצלם אלוהים _ האדם פרט במקהלה נושא אליו פניו. מכאן נובעת אחריותו של האדם, לשמור על קיום לכל מין של בעלי חיים בעולם ולדאוג לבל ייעדר אף צליל משירת החיים.

אפשר ש'החברה להגנת הטבע', וקבוצות שונות ברחבי תבל, המתמסרות להגנה לבל ייכחדו מן העולם מיונקים וציפורים ועד דגים ורמשים על בעלי חיים אינן מודעות כלל למקורות המובאים כאן. אבל דווקא ההתעוררות הספונטנית הזאת מלמדת יותר מכל על הצו הנפשי הטבוע באדם, לשאת באחריות לקיום

המינים ולריבוי הפנים בעולם. ולעתיד לבוא בעת אשר יושלם מהלך שיבת ציון, והארץ הנשמה הזאת תשוב

להיות כגן עדן עוד תצא דווקא מארץ ישראל, בשורת הברית שבין נשמת האדם לבין נשמת כל חי, כפי שראוי היה להיות בגן עדם מקדם: וְכָרתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּום הַהוּא עִם חַיּת השָּדה וְעִם עוף השָּמִים, וֶרמֶשׂ הָאֲדמָה. וְקשֶת וְחֶרב וּמִלְחָמָה אשְׁבור מִן הָאֶָרץ וְהשְכַּבתִּים לָבַטח). (הושע ב', כ).