גנדי – לוחם אמיתי של ארץ ישראל

אלוף נערץ במילואים, חבר כנסת מכובד בן למעלה משבעים, נגרר פיזית על הקרקע, מנסה להתנגד בכל כוחו.

יוסי דגן , כ"ט בתשרי תשע"ב

יוסי דגן
יוסי דגן
צילום: הלל מאיר/TPS

עשר שנים חלפו על מדינת ישראל מאז הירצחו של השר רחבעם זאבי (גנדי) הי"ד.  תילי תילים של תיאורים אישיים נשפכו על דמותו ועל אישיותו.

רבות דיברו על העברית הנפלאה והמדוייקת שלו, על כושרו הארגוני הנדיר, גבורתו הצבאית כ"אלוף ארץ המרדפים" וכמצביא נערץ בצה"ל וחברות האמת שלו. פחות מילים נאמרות על הקרב המרכזי בחייו: המלחמה למען ארץ ישראל השלמה.

לעיתים נובע הדבר מחיבה אמיתית, לעיתים דומה כי מנסיון "למרכז" את דמותו המאירה, לשלם עבור 'קונצנזוס' מדומה בעמעום השקפתו ופועלו למען עמו.  ולא היא.

אנו, תלמידיו ב"נוער מולדת", שזכינו להסתופף בצילו ולפעול עימו בצמוד במשך שנים בתנועה (כך מקפיד היה לחתום "יו"ר התנועה", ולא יו"ר המפלגה"), יודעים וזוכרים את דמותו האמיתית, ללא פוליטיקלי קורקט: גנדי היה לוחם אמיתי למען ארץ ישראל.

על גב כרטיס החבר בתנועת "מולדת", אותה הקים ובראשה עמד, שרטט גנדי – שלא חבש כיפה לראשו כידוע, את מפת ארץ ישראל בגבולותיה הטבעיים, כשנהר הירדן באמצעה ולא תוחם אותה, ובמרכזה הטביע את הסיסמה: "ארץ ישראל לעם ישראל ע"פ תורת ישראל".

על שלושת עקרונות יסוד אלו נאבק בכל כוחו.
עשר שנים עברו. האיומים מפניהם התריע התבררו, אחד לאחד, כנכונים. למרות זאת, מנסים בדיוק אותם נביאי השקר לנסות למכור לציבור את אותן "נבואות שלום" כאילו לא אירע דבר. על כולנו מוטלת המשימה להשלים את החוסר שנוצר, להרעיש עולמות, כפי שגנדי היה עושה

גנדי לא היה אדם דתי, על כל פנים לא בהגדרה המקובלת כיום, אלא יהודי מסורתי שהניח תפילין בכל יום, ושמר על חלק מהמצוות באופן אישי. אולם בעשייתו הציבורית, בויכוח על יהדותה של החברה והמדינה, גנדי היה מראשי וראשוני הנאבקים. כאשר נבחר לראשונה לכנסת, סיפר ח"כ משה גפני, נכנס גנדי לחדר סיעת "יהדות התורה" ואמר לחברי הכנסת כי הוא מבקש שיספרו אותו כח"כ חרדי בכל נושאי היהדות במדינה.

גנדי הקים את תנועת "מולדת" שבסיסה היה חיבור אמיתי בין דתיים וחילוניים, מכל הזרמים ומכל העדות. דווקא גנדי, שלא חבש כיפה לראשו, יזם כח"כ וכאלוף במילואים את החוק המשווה את תנאי בנות השירות הלאומי לחיילי צה"ל בנסיעות חינם בתחבורה הציבורית. התנועה בהנהגתו הפכה לארגון המחבר ומקרב בין דתיים וחילוניים ובהכרח למקור חיזוק ביהדות למאות פעילים לא דתיים. במיוחד בלט הדבר ב"נוער מולדת". גנדי שמח בדבר ועודד אותו בכל כוחו.

אולם בראש ובראשונה ומעל לכל לחם גנדי למען שלמות הארץ, נגד נסיגות מאדמת המולדת ובעד חיזוק ההתיישבות בכל מרחביה. במלחמה על ארץ ישראל לא היו אצל גנדי מצמוצים, היסוסים או התקפלויות. גנדי היה בכל מקום בו היה מאבק או צורך, והראה מופת של דוגמא אישית. לא כמדריך או כ'מנהיג', אלא כאחד מהחבורה, כאחד מן הפעילים הצעירים למען ארץ ישראל. כך השתתף בכל צעדה בשומרון ובכמעט כל אירוע התיישבותי לנוער במדינת ישראל.

כשהיה צורך בידים עובדות בישוב נצרים שבגוש קטיף, הצטרף לחברי "נוער מולדת" בשבוע העבודה ליום עבודה במטע המנגו כחבר מן המניין, זאת, ללא כלי תקשורת או צלמים. כך גם בהקמת המאחז "הר חמד" בקדומים.

כשהיה צריך, גנדי לא נרתע גם מעימותים. בעת הריסת חוות מעון שבהר חברון, כשנתיים לפני הירצחו, התייצב ח"כ רחבעם זאבי עם בני הנוער והמבוגרים ונאבק איתם כתף אל כתף, נאחז באדמה בציפורניו.

אלוף נערץ במילואים, חבר כנסת מכובד בן למעלה משבעים, נגרר פיזית על הקרקע, מנסה להתנגד בכל כוחו.

גנדי הי"ד היה לוחם מהולל וקצין נערץ בפלמ"ח, אך באזני שמעתיו מספר כיצד סירב להשתתף ב"סיזון" - רדיפת לוחמי האצ"ל והלח"י.

את עיתון "מולדת" אותו ערך בעצמו, הפך לבטאונה של ארץ ישראל ולשופר ראשון במעלה של אהבת הארץ, הכרת התנ"ך ומקורות היהדות והסברת זכותו של עם ישראל על ארצו תוך שימוש בידע העצום, הבלתי נתפס שלו כאדם שערך וההדיר במשך שנות חייו למעלה מארבעים ספרים (!) בנושאים הקשורים לארץ ישראל. לא היה עיתון בו לא הופיעה (לצד מאמר הקשור לרבי מליובאוויטש) תמונתו של יהונתן פולארד ומאמר על דברים שצריך לעשות למען שחרורו או חידושים על מצבו.

את העיתון היה מחלק בעצמו בחול המועד יחד עם "נוער מולדת" בצמתים.

גנדי נשא על חזהו דיסקית עליה חקוקים שמות השבויים והנעדרים, אך בשונה מדברים שצוטטו בכלי התקשורת בשבועות האחרונים מפי אנשים שאכן אהבו אותו מאוד, על כך שכביכול היה תומך בשחרור המחבלים הסיטונאי תמורת גלעד שליט, התנגד הוא לכל עסקת כניעה מסוג זה בכל שנות כהונתו בכנסת.

גנדי היה לוחם למען ארץ ישראל בכל מאודו, גם במחיר של איבוד תפקידים או אבדן כוח ושררה. בכל דיון בהנהלת "מולדת" היה חוזר גנדי על משפט המפתח אותו טבע: "המולדת קודמת ל'מולדת'".

בשני מקרים הייתי עד להצעות שקיבל להתמנות לשר בתמורה ל'עיגול' עקרונותיו: מאת אנשי בנימין נתניהו, שהציעו לו בתקופת הסכם וואי להקים משרד ממשלתי גדול, בדומה למשרד התשתיות ("עם הרבה מינויים"), מאת אנשי אהוד ברק אשר הציעו לו לקבל את תפקיד שר הדתות. בשני המקרים הסתיימו הפגישות לאחר פחות ממחצית השעה עם סירוב מיידי

גנדי היה איש אמת, לוחם אמיתי למען ארץ ישראל אולם בראש ובראשונה יהודי. יהודי אמיתי וגאה.

עשר שנים עברו. האיומים מפניהם התריע התבררו, אחד לאחד, כנכונים. למרות זאת, מנסים בדיוק אותם נביאי השקר לנסות למכור לציבור את אותן "נבואות שלום" כאילו לא אירע דבר. על כולנו מוטלת המשימה להשלים את החוסר שנוצר, להרעיש עולמות, כפי שגנדי היה עושה.

להמשיך בעוז, ללא היסוסים, מצמוצים או פקפוקים, את מלחמת חייו של הקדוש רחבעם זאבי (גנדי) הי"ד – המאבק על שלימות ארץ ישראל ובטחון העם היושב בה.