אפרים הלוי ובלעם

המונח 'אוטו-אנטישמיות' לא נמצא במילונים. כנראה שאיש לא חשב על התופעה הנוראה, המזוויעה של שינאה עצמית ושל הזולת היהודי.

ד"ר גבי אביטל , ט' בחשון תשע"ב

ד"ר גבי  אביטל
ד"ר גבי אביטל
צילום: ערוץ 7

מה יתרונו של ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי? במה אפשר לברך אותו על דבריו הנפלאים שסכנת ההתחרדות גדולה יותר מסכנת איראן? ראשית, בכך שהוא סודק פעם נוספת את האמון המוחלט בראשי מערכת הביטחון העלומים. שנית, הוא גורם להתקרבות אמת בין חובשי הכיפות, מרביתם בכל אופן. שלישית, הוא מאפשר לכותב שורות אלה לנער מן האבק דברים שנכתבו לפני למעלה מעשר שנים:

המונח 'אוטו-אנטישמיות' לא נמצא במילונים. כנראה שאיש לא חשב על התופעה הנוראה, המזוויעה של שינאה עצמית ושל הזולת היהודי. על הלוקים בתסמונת הזו נמנית 'העילית האינטלקטואלית של השמאל הישראלי'. שם תמצאו סופרים, חברי-כנסת, עיתונאים מכל רמה, פרופסורים באקדמיה.

זהו המחנה הנקרא 'מחנה השלום, הקידמה, הליברליזם הפלורליסטי'. הוא מתגאה השכם והערב בערכי הסובלנות והדו-קיום, הדמוקרטיה ושלטון החוק. עקרון 'אחוות האדם ושיוויונו', הוא תכלית קיומם הנפשי והאינטלקטואלי. המושג 'גזענות' הוא כינוי גנאי, נורא מכל, והוא כל כולו נחלתה של "הלאומנות שואפת הנקם ונמוכת המצח", "הקלריקליזם הלאומני והחשוך". דומה שאין אומה אשר מקירבה יוצאת כמות כזו של רשע, כמות כזו של הוגים ואנשי רוח שכל כוחותיה
המונח 'אוטו-אנטישמיות' לא נמצא במילונים. כנראה שאיש לא חשב על התופעה הנוראה, המזוויעה של שינאה עצמית ושל הזולת היהודי. על הלוקים בתסמונת הזו נמנית 'העילית האינטלקטואלית של השמאל הישראלי'.
ם מופנים אל אויבים מבית. כוחות אלה מתבטאים בהטפת מוסר חד-כיוונית, הכאה על חטא על החזה האחר, הגדרת מושגי זוועה. ומעל לכל, התנשאות ויהירות הנשענות על קנה רצוץ. להמחשת ההקדמה לעיל, הנה דוגמא מיני רבות.

אצל שולמית אלוני הם: ".. עלוקות.. נחשים.. היונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית, הם רודפי בצע ושתלטנים, מרושעים ופרימטביים, מושחתים, טפילים ורודפי שררה" , "החרדים הם עלוקות היושבים עלינו כפרזיטים, שותי דמנו תרתי משמע, שופכי דמים תרתי משמע" [דברי הכנסת, 91']. אצל אורי אבנרי הם: "מוצצי דם", אצל נעמי חזן הם "רעה איומה ושד שחור", אצל עמוס עוז הם: "כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים..". ובתקשורת האלקטרונית, אחד מראשיה אשר בעברו היה 'חרדי', רחמנא לצלן: "המלחמה הבאה, מלחמת התרבות, תהיה עמוקה ונוקבת יותר מכל המלחמות האחרות, כי במלחמה הזו ייחתך גורל החיים ולא גורל המוות. כי במלחמה הזו נכריע איזו דמות תשתקף בדורות הבאים מבעד למראה – האם זו תהיה הדמות שלכם או שלנו? ובמלחמה הזו לא יהיו פשרות, ובבוא יום השלום, כאשר תפרוץ מלחמת התרבות, נבוא איתכם חשבון. עד הסוף".

חלקם של אנשי השמאל מעלה או מוריד במינון השינאה תלוי בעיתוי. כך למשל, השקט המוזר לאחרונה נובע בעיקר מהרצון 'לא להרגיז' אותם כאשר התהליך המדיני בעיצומו. לפתע פתאום, הכספים אשר הועברו למפלגות הדתיות והחרדיות הם 'העברות' ולא 'סחיטה'. כך היה כאשר קולות ש"ס היו חשובים להסכם אוסלו או לכל הצבעה גורלית אחרת. השקט הזה כאילו מתוזמן היטב אולם הוא לא עושה רושם על פלוני (הלך לעולמו) מעיתון 'הארץ'. וכך הוא כותב :

"אילו הדבר היה בידי הייתי מתקן את חוק השבות כך שלא רק חצי יהודים ושמינית יהודים יוכלו לעלות לארץ. הייתי מעלה לארץ בשמחה גויים גמורים ובעלי עורלות למיניהם, ושהרב בניזרי יקצוף עד מחר. העולים הגויים הם לגיון הזרים והצד"ל שלנו. הם בעלי הברית של החילונים במאבק על דמותה החילונית של המדינה הזאת", עוד הוא מוסיף:"כמי שיש לו תעודת יוחסין המגיעה עד הפופיק של מאה שערים, יש לי היום בסיס משותף גדול יותר עם אוכלי חזיר פרבוסלבים, כן ירבו, מאשר עם בני דודי מסולסלי הפאות". [הארץ, 26.11.99].

זה האיש אשר ברוב חסדיו מייעץ לדיירי הבית של נתניהו לא לקבל אותו או לפחות למרר את חייו. האמת שכבר לא בחדרי חדרים יספרו לנו שאנו כעת מנצלים את ש"ס רק לצורך המשיח שלנו 'השלום', קריאתו של אבנרי לתת לש"ס כל אשר הם מבקשים, נכתבה ב'מעריב', כל השאלות 'האם אין קשר בין דרישתכם לתוספות תקציב לבין המו"מ עם סוריה', מעיד דווקא על היות קשר כזה בעליל. כולם פתאום מחכים למוצא פיו של הרב עובדיה יוסף.

בחגיגות הניצחון בכיכר לאחר הבחירות זעקו השלטים 'רק לא ש"ס', שריד וחבריו נשבעו לא לצרף את ש"ס לממשלה, אלא אם-כן נחנך אותם. אם רק יאמינו במשיח 'השלום', אם רק יסכימו למדינה חילונית דמוקרטית, אם רק וכו'.. כך שלומית אלוני בדברים אשר נשאה בוועידת מפ"ם בשנת 93 לאחר שוויתרה על תיק החינוך עקב איום ש"ס: "אנו מצויים בעיצומה של מלחמת תרבות עם היהדות החרדית. אסור לנו לעשות ויתורים. אנו בהתנגשות תרבותית שאסור להתקפל בה. במאבק הזה לא ויתרנו, אלא רק דחינו אותו בגלל דבקותנו בתהליך השלום".

לרגע נדמה שהמאבק של שמאל הוא רק נגד החרדים, נגד נושאי הכיפה השחורה שהם מטרה לכל מושך בעט מתחיל כוותיק, כל חקיין נושא גיטרה או 'איש-רוח' על במת תיאטרון. אך כאשר אוספים את מאמרי השיטנה כנגד המתיישבים ביש"ע אפשר להגיע בקלות לספרים עבי-כרס. שני סוגי התבטאות מייצגים את השינאה הפתולוגית של השמאל למתיישבים. האחד דרך נאומים, מאמרי
למרות ששנאת החרדים והמתנחלים נמשכת, אפשר לומר, ברוך השם, חל שיפור ניכר. האווירה היום הרבה יותר אמונית ומחפשת יהדות אמת. הקמצוץ המתסיס והמסית, יחלוף זמנו בקרוב.
ם, הערות וכינויים. השני דרך קריקטורות אשר מאפילות במוטיב השנאה אפילו על קריקטורות אנטישמיות. כמו הקריקטורה של 'מתנחל' כפי שהופיעה בשער העיתון 'העיר' מתאריך 10.9.93. הדמוניזציה של המתנחל נעשית בצורה שיטתית ע"מ להכשיר את הלבבות, כך שביום הצבעה או פקודה חלילה, הכיוון יהיה נכון. אותו עיתון מפרסם הגיגים נוספים:

"המתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצידו אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אדיוט צעקני ועילג.. אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם, אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי – אתה ימני..[עיתון ירושלים, 28.5.93].

על כולם עולה הסופר עמוס עוז, הנחשב כ'נביא החילוני האחרון'. אל עמוס עוז עולים לרגל, שועים לעצתו, נושא דבריו על כל במה, תפיסת עולמו קרובה מאוד לזו של מרץ. יחד עם הסופר א.ב. יהושוע מהווים ראש חץ המצייר את דמותו של הישראלי החילוני, הפוסט-ציוני. (אמנם הם מבקרים את נהנתנותו של החילוני). בנאום חוצב להבות, כזה שלא היה מבייש 'מתלהם ימני' כפי שהם מכנים לעיתים קרובות, שפך אש וגפרית ובעצם סיפק מיכל שמן ענקי למדורת השינאה של הימין/דתיים/לאומניים ר"ל. הנאום ננאם לאוזני אלפים בכיכר, כולם שרקו ומחאו כף ורקדו על ואל עגל השלום. הדברים נכתבו בעיתון 'ידיעות אחרונות' ואף בספר שהוציא עוז "כל התקוות-מחשבות על זהות ישראלית". אי-אפשר לטעון שהדברים הוצאו מהקשרם או משהו דומה: "כת קטנה, כת משיחית, אטומה ואכזרית, הגיחה לפני כמה שנים מתוך פינה אפלה של היהדות, והיא מאיימת להחריב את כל היקר והקדוש לנו, ולהשליט עלינו פולחן דמים פראי ומטורף". [כל התקוות, עמוד 137].

אפילו מהמדגם הקטן הזה עולה תמונה עגומה למדי של טרוף בלתי מוסבר של השנאה המכשירה את הקרקע לאלימות בלתי מתפשרת. נדמה, שאפילו פרשנות נוספת מיותרת לנוכח האמור לעיל. אולם, יכול הטוען ולומר, "רגע אלו הם הקיצונים והם לא מייצגים". טעות היא. דברים אלה ולא רק רוחם מובאים בתפזורת מעל כל במה. רשימת סרטי הקולנוע הישראלי לא ממלא מחברת קטנה, אך היא גדושה בשינאה עצמית, בדמורליזציה.

על התיאטרון המסובסד על חשבון העניים אפשר להרחיב במקום אחר. הנה רשימה קצרה של הגיגים מחושבים היטב כפי שנאמרו בעבר: רן כהן – נמלים שחורות, חיילי צה"ל הם עבדים נרצעים של המתנחלים. ספי בן-יוסף- ארבה מזמם, משה דור – כוחות החושך של תקופתינו, אמנון אברמוביץ' – מגיפה המפילה חללים, נתן דונביץ' – נחשולים שחורים, יואל מרכוס – כוחות השחור, חוטפי נשמות, גדעון סאמט – תופעות מגונות החשוכות ביותר בזמננו. על המשמר – הם ברברים, חזית השחור.. דתם מייצגת משקע מאגי, כישופי הפרימיטבי ביותר, בתי-הספר שלהם הם 'מכללות עלטה'. רשימה חלקית של המחנה הנאור, הליברלי, הפלורליסט, הדמוקרטי וכל הבלה-בלה. מתוך הספר "מס(ע)ות בציונות", תשס"א.

למרות ששנאת החרדים והמתנחלים נמשכת, אפשר לומר, ברוך השם, חל שיפור ניכר. האווירה היום הרבה יותר אמונית ומחפשת יהדות אמת. הקמצוץ המתסיס והמסית, יחלוף זמנו בקרוב.