תרומת אברים ותחיית המתים

מי שבמיתתו הציל חיים, וכן המשפחה שקיבלה את ההחלטה לתרום את אברי המת, זכותם רבה.

הרב רא"ם הכהן , י' בחשון תשע"ב

הרב ראם הכהן
הרב ראם הכהן
שלומי שלמוני

האם תרומת אברי המת להשתלות נוגדת את האמונה בתחיית המתים?

לצערי הרב כנגד החובה להציל חיים באמצעות תרומת האיברים עומדת תפיסה עממית הסוברת כי תרומת אברים לאחר המוות נוגדת את האמונה בתחיית המתים. כיום, אחד המניעים המרכזיים שבגללו נמנעים יהודים מלתרום אברים לאחר המוות הוא חוסר הבהירות לגבי עניין זה. לפיכך, ננסה לבאר בקיצור רב את היסודות של אמונה זו; שיסודותיה מוסכמים על הכול.

האמונה בתחיית המתים הינה יסוד גדול של אמונת ישראל והיא מתוארת בספר דניאל: "ורבים מישני הארץ יקיצו אלה לחיי עולם" (יב,ב), ובספר ישעיהו: "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר" (כו,יט). לפי אחת הדעות בגמרא (סנהדרין צב,ב) גם "חזון העצמות היבשות" שבספר יחזקאל מתאר את תחיית המתים.

על חשיבות האמונה בתחיית המתים אנו למדים מכך שתוקנה לחתום את ברכת גבורות. גם הרמב"ם ראה באמונה זו יסוד ועיקר ובהקדמה לפרק חלק כתב: "ותחיית המתים יסוד מיסודות תורת משה, אין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה", ובהמשך הוא מונה אמונה זו כעיקר הי"ג. גם בהלכות תשובה (ג,ו) מונה הרמב"ם את הכופרים בתחיית המתים בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא; וכן הקדיש לעניין זה את "אגרת תחיית המתים" המפורסמת. אמנם בפרטי תחיית המתים ישנן מחלוקות בין הרמב"ם לרמב"ן וחכמי הקבלה, אך על עצם האמונה שתשוב הנפש אל הגוף אין חולק.

האמונה בתחיית המתים היא אמונה בדבר שאינו על דרך הטבע, ובלשון הרמב"ם "אמונה במופת". ברם, אין האמונה בתחיית המתים כוללת את הרעיון כי הגוף שלפני המוות יקום, שהרי ברור שהגוף נרקב באדמה כפי שנאמר בתורה: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג,יט), וכפי שניתן לראות בעין. בגמרא (שבת קנב,ב) מובא סיפור ובו משוחח רב נחמן עם רב אחאי שנפטר ונקבר באדמות רב נחמן. רב נחמן שואל את המת כיצד מתיישבת העובדה שגופו שלם (שכן "כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים") עם הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"? התשובה היא שגם מי שבאורח נס גופו שלם, הגוף יתפרק במיוחד שעה אחת לפני תחיית המתים.

יותר מכך, הרמח"ל בספרו "דרך ה'" מסביר כי התפרקות הגוף היא חלק הכרחי מתהליך המוות ותחיית המתים: "...ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף אלא אחר שתצא ממנו תחילה וימות הגוף ויפסד ואז יחזור ויבנה בנין חדש..." במדרשים (ויקרא רבה יח ועוד) מבואר כי הקימה לתחייה אינה תלויה בגוף כולו, אלא רק בעצם קטנה "לוז" שמה. כמה פוסקים הסיקו מעצם זו את החיוב לקבורת אפר של יהודי (ציץ אליעזר חלק ח סימן לה, שו"ת יעב"ץ ח"ב סי' קסט ועוד).

האם ניתן להעלות על הדעת שבתחיית המתים לא יקומו יעקב אבינו ויוסף הצדיק שנחנטו במצרים, ובחניטה היו מחסרים את האברים הפנימיים? האם מתקבל על הדעת שרבי חנינא בן תרדיון, שנשרף וספר תורה עמו, לא יקום בקץ הימים, הוא וכל הרוגי ושרופי מלכות שבכל הדורות? אלא בוודאי שיקומו שלמים ברמ"ח אברים ושס"ה גידים. ברור שאם ביכולתו של הקב"ה להחיות מתים יש ביכולתו לחדש את האברים שחזרו לעפר.

לאחר שכתבתי דברים אלו, שלח לי מולי בן ששון שבעזרת ה' כיוונו לדעת רס"ג (אמונות ודעות ז) שביאר כי התפרקות הגוף אינה שוללת את הרכבתו מחדש בתחיית המתים: ושמא יחשוב עוד ויאמר, ואם אכל אריה את האדם, ואחר כך טבע האריה ואכלוהו הדגים ואכלם אדם, ונשרף אותו אדם ונעשה אפר, מאין יחזיר הבורא את האדם?... ראוי שנדע שאין בעולם גוף המכלה גוף, ואפילו האש שהיא ממהרת לשרוף אינה אלא מפרידה בין חלקי הדבר ויחזור כל חלק ליסודו... הרי כל בעל חי שאכל גוף מסוים אינו מכלה אותו אלא מפריד את חלקיו בלבד.

לאור כל הנ"ל, ברור שאין כל מקום להימנעות מהצלת חיים בשל גרסה פרימיטיבית של האמונה בתחיית המתים. הצלת נפשות היא מצווה גדולה שהרי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא; ובודאי מי שבמיתתו הציל חיים, וכן המשפחה שקיבלה את ההחלטה לתרום את אברי המת, זכותם רבה ועליהם נאמר "יש קונה עולמו בשעה אחת".

(מתוך העלון 'שבת בשבתו')