הגרועה בממשלות ישראל

רבין עצמו הוא שמימן והוא האחראי הבלעדי על הפצת תמונתו במדי אס. אס. שכל תכליתה היתה להבאיש את ריח הימין.

חן בן-אליהו , י"ז בחשון תשע"ב

לנוכח 'פסטיבל רבין' המתקיים מדי שנה, החל כשבוע לפני 'יום השנה' להירצחו ועד כשבוע לאחר יום זה, נשמעו בשבועיים האחרונים יתר-על-המידה קולות של געגועים מזויפים לממשלת רבין השנייה, קולות שהרבו לפאר ולהלל את יצחק רבין ואת ממשלתו זו.

באחד מערוצי הרשת אף הרהיבו עוז וקבעו כי ממשלת רבין השנייה היתה אחת הטובות בממשלות ישראל אם לא הטובה בהן. אז זהו, שלא. ההיפך הוא הנכון: ממשלת רבין השנייה היתה אחת הגרועות אם לא הגרועה בממשלות ישראל והיא תיזכר לדיראון עולם.

לא אכנס כאן למעשי ממשלה זו שבסופו של דבר לא הותירו את רישומם ונמחקו כלא היו מעל דפי ההיסטוריה, מעשים כגון גירוש אנשי החמאס ללבנון והחזרתם לאחר זמן קצר, שינוי סדר העדיפויות הלאומי והקפאת התחלות הבנייה ביש"ע והנכונות לויתור על כל הגולן תמורת הסדר כלשהו עם הרודן הסורי, נכונות שלמרבה המזל לא הבשילה לכדי הסכם.

להלן אדבר על עניין אחד בלבד שאכן הותיר את רישומו הנורא עד עצם היום הזה, הוא העניין המטיל כתם שחור על רבין האיש ועל ממשלתו השנייה, דהיינו הסכם אוסלו הארור שדירדר את מדינת ישראל לעברי-פי-פחת הן מבחינה מדינית והן מבחינה ביטחונית.

צריך מנהיג להיות שתוי לחלוטין ושיכור כלוט על-מנת לקחת את אויב מדינתו המושבע ביותר, להקימו מהקרשים, לחמשו היטב ולהכניסו באופן מודע לתוך ארצו שלו כסוס טרויאני. זה אכן מה שעולל רבין לישראל כאשר לקח להרפתקה מדינית את ערפאת ואירגונו הרצחני המובס, האירגון לשחרור פלשתין (אש"ף) שהיה באותה עת כמעט מחוסל מבחינה בין-לאומית עקב תמיכתו הבלתי-מסויגת בסדאם חוסיין של מלחמת המפרץ הראשונה. בכן, כששותים לא נוהגים ולבטח לא מנהיגים.
רבין לא זכה כמתוכנן לשוב באותו ערב אל הבמה כגיבור שניצל מנסיון התנקשות ואזי לקלל את הימין כולו למצהלות המוני השמאל, לחרף ולגדף. הוא הלך לעולמו והותיר אחריו את מדינת ישראל שוקעת ומדממת בנתיבי אוסלו

רבין לא שעה לאזהרות כי בעקבות הכנסת צבא המחבלים לארץ יתגבר הטרור ויעופו רקטות על ערי הדרום ועל ירושלים. להיפך, הוא נטה לזלזל במופגן בכל מי שהתנגד למהלכיו וקבע כי הליכוד והימין מפחדים משלום ולכן הם מפחידים את העם. רבין התעלם לחלוטין מהתוצאות האפשריות הרות האסון של מהלכיו המדיניים ההרסניים ולמעשה נהג והנהיג כעיוור בצהרי היום.

כאשר חתמו רבין ופרס על הסכם אוסלו עם ערפאת בטקס המצועצע שנערך על מדשאת הבית הלבן, הם חתמו לא רק על הכנסת צבא זר, צבא מחבלים יש לומר, לעזה ולירחיו תחילה, ולא רק על ערעור האחיזה הישראלית ביש"ע, אלא הם חתמו עם זאת גם על מותם ופציעתם של אלפי אזרחים ישראלים ועל פתיחתה מחדש של שאלת הריבונות בארץ ישראל כולה. הנה כי כן, הסכם אוסלו, ביודעין או שלא ביודעין, לא בא רק לבטל את הישגי מלחמת ששת הימים כי אם גם עירער על הישגי מלחמת השחרור ופתח מחדש את מאבק הדמים ואת המלחמה על הארץ כולה.

כל מי שעיניו בראשו הבין את הדברים מלכתחילה והרי הצד השני להסכם היה הארגון לשחרור פלשתין, דהיינו ארגון שמטרתו לשחרר את פלשתין כולה מ'הכיבוש' הישראלי, ארגון שהוקם בשנת 1964, כשלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, יהודה, שומרון ועזה. רבים-רבים שלא הבינו את הדברים מלכתחילה, החלו להבינם לנוכח גל הטרור של 95-94 לאחר כניסת כוחות אש"ף מטוניס לארץ.

רבין הנרגן פעל בעת ההיא לסכסך ולפלג בין חלקי העם, להקניט ולקלל את מתנגדיו ולכנותם בשמות גנאי ארכאיים שונים ומשונים אשר שלף מארכיון הפלמ"ח, ודי אם אזכיר כאן את ה'פרופלורים' שהוצמד על-ידו לתושבי הגולן שיצאו למאבק על ביתם ואת ה'קוגלגרים' שהוצמד כמדומני לימין כולו.

וכן, גם הגדרת האויב השתנתה אז באופן יסודי: מעתה לא אש"ף על צבא מחבליו הוא האויב אלא מתנגדי הסכם הדמים של אוסלו הם-הם האויב, שכן הם 'אויבי השלום' רחמנא ליצלן... כמובן שהגדרות חדשות אלה עשו את פעולתם והחלו לחלחל גם למוחות נבובים בכוחות הביטחון. צה"ל נהיה אט-אט מצבא לוחם לצבא 'מוגיע', 'מכיל', 'משתבלל' ושאר מרעין-בישין אשר פגעו ביכולותיו הלחימתיות פגיעה מכרעת ממנה לא החלים עד היום ואילו השב"כ שהפנה יותר ויותר כוחות ותשומת-לב כלפי פנים מאשר כלפי חוץ, עבר תהליך חמור ומדאיג של שטאזיזאציה מואצת וסקוריטאטיזאציה הרסנית. למיותר לציין שגם השב"כ טרם החלים ממחלותיו הממאירות.

באותה עת ולמרות הטרור הגואה מצד אש"ף, עסקה ממשלת רבין בעזות-מצח ותוך הפגנת עיוורון מדיני-בטחוני קולוסאלי, בקידום השלב השני של אותו הסכם דמים ארור, דהיינו בהרחבת ממלכת הטרור של ערפאת לערים נוספות ולמרחב הכפרי ביהודה ושומרון. ציבור רחב שהבין כי ממשלת רבין מהמרת על ארצו ועל דמו ומשחקת בחייו ועתידו, יצא למחות ולהפגין בהמוניו.

באחת ההפגנות הסוערות ביותר לפני ההצבעה בכנסת על אישור השלב השני של אוסלו, זו המפורסמת בכיכר-ציון, נשלפה תמונתו של רבין במדי אס. אס., תמונה אשר ממשיכה לככב עד עצם היום הזה, מדי שנה בשנה, באירועי 'פסטיבל רבין' כעדות לרצח האופי שעשה הימין לרבין לפני הירצחו ממש.

ואלו תולדות התמונה: רבין מעצם תפקידו כראש ממשלה היה ממונה על השב"כ. בשב"כ שעבר תהליך שטאזיזאציה, צמחה המחלקה היהודית לכדי חטיבה. בחטיבה היהודית הועסק מיודענו, הסוכן הפרובוקטור 'שמפניה' אשר הוא זה שקיבל ממפעיליו או הכין בעצמו את התמונה והוא זה שהציגה בהפגנה אל מול מצלמות הערוץ הראשון וכתבו ניצן חן. משמע, רבין עצמו הוא שמימן והוא האחראי הבלעדי על הפצת תמונתו במדי אס. אס. שכל תכליתה היתה להבאיש את ריח הימין.

לאישור השלב השני של אוסלו לא היה רוב בכנסת. אוסלו ב' צלח בסופו של דבר את ההצבעה על חודו של קול ורק לאחר שהובטחה תמיכתם של גולדפרב ושגב באמצעות מעשי שחיתות חמורים מצד ראש הממשלה רבין וריפודם של השניים במזומנים, מכוניות מיצובישי ושאר מיני תופינים ומנעמים.

כחודש לאחר מכן נרצח רבין בסיומו של מפגן ראווה של השמאל בכיכר מלכי ישראל, מפגן שאף תכליתו שלו היתה להבאיש את ריח הימין והוא תוכנן להסתיים אחרת אלא שמישהו פישל ומשהו קרדינאלי השתבש בדרך. ממשחק המוחות המסוכן והקטלני שהתנהל במשך חודשים רבים בין יגאל עמיר לבין הממונים על ניטרולו מטעם השב"כ, יצא הראשון כשידו על העליונה וחיוך מרוח על פניו... והשאר היסטוריה.

רבין לא זכה כמתוכנן לשוב באותו ערב אל הבמה כגיבור שניצל מנסיון התנקשות ואזי לקלל את הימין כולו למצהלות המוני השמאל, לחרף ולגדף. הוא הלך לעולמו והותיר אחריו את מדינת ישראל שוקעת ומדממת בנתיבי אוסלו חסרי המוצא, נתיבי השכול, הדם והיתמות האין-סופיים, אליהם הכניסו אותה הוא וממשלתו הרעה, הגרועה בממשלות ישראל בכל הזמנים.