מי מלין את שכר העובדים?

הדס (שם בדוי) לא מבינה מדוע חיכתה למשכורת חצי שנה. בגליון 'דעות' האחרון כתבה "כשהלכתי למקום אחר גיליתי שאפשר לקבל משכורת בזמן".

אורח באתר , י"ז בחשון תשע"ב

הרבה רגעים ראשונים נחרטים בזיכרונו של אדם.

אחד מאותם זיכרונות ראשונים שנחרטו בזיכרוני הוא הפעם הראשונה שבה קיבלתי משכורת בזמן. זה היה כשהייתי בת 25 ועבדתי באחת האוניברסיטאות בארץ. על אף שלא הייתה זו הפעם הראשונה שבה עבדתי בעבודה קבועה, בזמנו הופתעתי מהפלא שגורם לכך שבתחילת החודש נכנס כסף לחשבון הבנק.

עד אותה תקופה הספקתי לעבוד בשתי תנועות מרכזיות של הציבור הדתי, ובשתיהן העבודה הייתה מוגדרת כמשרה חלקית. בפועל, אותן עבודות דרשו הרבה יותר זמן והשקעה ממשרה מלאה, אך היה מקובל שכאשר חותמים באותן תנועות על טופס 101 בעצם מתחייבים "בין השורות" שלא לדרוש כסף על שעות נוספות. התחושה הכללית הייתה שאין זה שייך לדבר על שעות נוספות כשמדובר באידאלים גדולים.

מעבר לזה, נאמר לי שמאחר שהעיקר בעבודות כאלה הוא הכישורים האישיים, יכולת ההכלה ורגש השליחות, אין סיבה שחמש שנות ניסיון + תואר ראשון יהיו מגולמים במשכורת...

שלא כמו כל הניסיון וההכשרה שהיו לי, שלא גולמו במשכורת, עובדת היותי אישה דווקא באה לידי ביטוי באותו תלוש: אף על פי שבאחת התנועות נשאתי בעול הרכזות לצד חמישה גברים, לתדהמתי על שעת עבודה זהה ולעתים משותפת הגברים קיבלו שכר כמעט כפול ממני!

כיוון שכבר הזכרתי בפתיחה את נושא מועד פירעון המשכורת, מיותר לציין כי באותן שתי תנועות שכרי הולן לא אחת, ואני לא מדברת על עיכוב של כמה ימים. אמנם, אודה על האמת שבהקשר זה לא הייתי יחידה; שכרם של עוד עובדים רבים, בדרך כלל זוטרים, הולן במידה שווה. אני זוכרת כמה התרגשתי כאשר סוף-סוף קיבלתי משכורת של חצי שנה באותה תנועה - כן, חצי שנה! חבר טוב היה לידי כדי לנער אותי ולהגיד לי שאני לא צריכה לשמוח, אלא שהם צריכים להתבייש.

אותו חבר גם גילה לי דבר שרבים כנראה ידעו, שב"עולם האמיתי" רוב האנשים מקבלים את משכורתם בזמן. למעשה, אחת ההגדרות של התנהלות תקינה של מערכת היא שלפני שמשלמים חובות לכל העולם צריך לדאוג לכך שהעובדים יקבלו כסף ויוכלו להביא משכורת הביתה.

כמה נוח, ואולי כמה מחריד, לדבר על צדק חברתי, להוציא חוברות הדרכה ולהעביר הרצאות בכנסים של "מעגלי צדק", כאשר בתוך הבית אנו לא שומרים על זכויות מינימליות של עובדים. יכול להיות שהדיבור, החינוך והעיסוק מקהים את תחושת האשמה וגורמים להרגיש טוב. "אני אמנם מלין שכר", אומר לעצמו אותו מנהל, "אבל לפחות חשוב לי שאחרים לא יעשו זאת...".

אז נכון שלכל תנועה יש תירוצים טובים. למיטב זיכרוני, כאשר עובדים בתוך המערכת אפילו נוטים להאמין לאותם תירוצים ולהמשיך "לשווק" אותם הלאה. אני חייבת להודות שבאמת האמנתי בשליחות, אהבתי את העבודה ושמחתי על הזכות שניתנה לי באמצעותה לפגוש בני נוער מקסימים, עושים ומשפיעים, ולדעת שאני שותפה למהלכים גדולים, לתיקון עולם ולתיקון העצמי שלי. אבל בסופו של דבר, כאשר עמדתי בבית שאן והכספומט לא הוציא לי כסף כי כבר חצי שנה אני מושכת וכלום לא נכנס (כמובן, נסעתי אז במסגרת העבודה) - הרגשתי עצובה, בודדה ומושפלת. באותו רגע לא התעורר בי רגש "כלל-ישראלי", כי ידעתי שיש מקום גם ל"אני העצמי" שעבד, נסע והשקיע, ומגיע לו לקבל משכורת בזמן. בזכות ולא בחסד.

כשעברו כמה שנים והקמתי משפחה, הבנתי שאני לא יכולה לסמוך על כסף שלפעמים מגיע ולפעמים לא. כמו שאמרתי בפתח הדברים, רק כשהלכתי לעבוד במקום אחר גיליתי שיש עולם אחר של יחסי עבודה שבו אפשר לקבל משכורת בזמן...