בשבע 416: פטור מגיוס - לא רק לדתיות

הפתרון לבעיית המתחזות לדתיות * מחדליו האישיים והמיניסטריאליים מחייבים את אהוד ברק לשתוק בנוגע לסוגיית גירוש העובדים הזרים

עמנואל שילה , ד' בכסלו תשע"א

לכאורה אין סיבה להתנגד לתיקון בחוק שימנע מבנות שאינן דתיות לקבל פטור משירות בצה"ל באמצעות הצהרת שקר על דתיותן. הפטור משירות צבאי נועד עבור בנות שאורחות חייהן ואמונתן עומדות בסתירה לשירות הצבאי, ולא לכאלה שמחפשות כיצד להשתמט מתרומה למדינה בעוד הן מנהלות אורח חיים חילוני. דא עקא, שהצורך להוכיח דתיות עלול להביא לכך שגם בנות דתיות יתקשו להוכיח את זה ויוכרחו להתגייס. מכל מקום, התגובה האמיתית והשורשית של הציבור הדתי להצעות הללו צריכה להיות הצעת חוק שמוגשת פעם אחר פעם, עד שיתגבש רוב בכנסת ויבוטל כליל גיוס החובה של בנות לצה"ל.

גיוס חובה של נשים לצבא לא מתקיים כמעט בשום מדינה בעולם. שוויון חובות אמיתי בין גברים לנשים ממילא לא מתקיים בישראל בתחום הזה - לא באורך תקופת השירות בסדיר, לא בשנים הארוכות של שירות המילואים, וגם לא בהתפצלות המגדרית של חללי מערכות ישראל. זוהי המציאות האמיתית, שאין סיבה להתקומם נגדה או לנסות לשנות אותה בכוח. לנשים יש מספיק משימות ייחודיות שהן הנושאות העיקריות בעולן, הריון ולידה למשל, ואין צורך להכניס אותן בכוח גם לעול הצבא והמלחמה.

כתוצאה ישירה מקיומו של גיוס חובה לבנות בישראל מתגברת הדרישה מצד ארגוני הנשים לשוויון הזדמנויות


כתוצאה מקיומו של גיוס חובה לבנות מתגברת הדרישה להעניק שוויון הזדמנויות לחיילות ולשלבן בתפקידי לוחמה. כך נוצרת פגיעה גם בטוהר המחנה וגם ברמת הכושר הקרבי של היחידות הלוחמות

ולשילוב חיילות בתפקידי לוחמה. כך נוצרת פגיעה גם בטוהר המחנה וגם ברמת הכושר הקרבי של היחידות הלוחמות. לא מעט בנות דתיות נקלעות להתייסרות מצפונית מעיקה האם ליהנות מזכויות יתר בגלל דתיותן בעוד הבנות החילוניות מחויבות להתגייס. אפשר היה לחסוך זאת אילו היה ברור שמבחינת הציבור הדתי נכון לשחרר משירות חובה גם את החילוניות.

האבטלה הסמויה בקרב חיילים שאינם קרביים בצה"ל היא תופעה ידועה. את רוב התפקידים שמבצעות כיום חיילות אפשר להטיל על חיילים שאינם קרביים. באותם תפקידים שבהן דווקא חיילות מצטיינות יותר, אפשר יהיה להעסיק בשכר אזרחיות עובדות צה"ל.

הצעה ברוח זו יכולה להתקבל גם על דעתן של הפמיניסטיות. אחרי כל המאבקים ולמרות ההישגים, הסיכוי שאי פעם ייווצר שוויון אמיתי בצה"ל הוא קלוש ביותר. אפשר לצאת לתקשורת מדי פעם עם סיפור על טייסת או על קצינה קרבית. אבל כל עוד ייעודו העיקרי של צה"ל הוא להילחם, אין ספק שבמאזן הכולל הנשים יישארו נחותות לעומת הגברים בסולם הדרגות והתפקידים הצבאי. במקום להילחם מלחמה סיזיפית על שוויון שלעולם לא יושג, אין ספק שפמיניסטיות רבות יעדיפו לרכוש השכלה ולהיכנס מוקדם יותר לתחרות על משרות ותפקידים בשוק האזרחי, בעוד הבנים רק מתחילים את לימודיהם לאחר הצבא.

מאקירוב זה נראה רע

למרות אומץ הלב הציבורי הראוי להערכה שמגלה השר אלי ישי, לא תהיה זו הפתעה אם בסופו של דבר גירושם של 400 העובדים הזרים הבלתי חוקיים לא ייצא אל הפועל, או ייעצר זמן קצר לאחר תחילת הביצוע.

לא קשה לדמיין כיצד היתה התקשורת דוחה בבוז ניסיון של מתיישבי גוש קטיף לספר את סיפור תכנית ההתנתקות של שרון כסיפור גירושם של אלפי ילדים מבתיהם. אין ספק שהמתנחלים היו מוקעים כמי שעושים שימוש ציני בילדיהם. אבל לפעילי השמאל שמובילים את הקמפיין למען השוהים הבלתי חוקיים מותר הכל. הם מציבים את ילדי העובדים הזרים מול המצלמות ושמים בפיהם דברים, והתקשורת מתגייסת להעביר את המסר ללא שמץ של ביקורת. בעקבות הצלחת הקמפיין, אף אחד כבר לא מדבר על גירוש עובדים זרים בלתי חוקיים - שבדרך הטבע יקחו גם את ילדיהם איתם. כולם מדברים על 'גירוש ילדי העובדים הזרים', וההורים כלל אינם נשאלים מדוע לא יקחו את ילדיהם וישובו אל ארץ מולדתם, כפי שסוכם איתם בעת שקיבלו אשרת כניסה לארץ. לאחר שראש הממשלה כבר התקפל תחת לחץ בסוגיות קלות יותר, כמעט ודאי שגם מול עצמת הלחצים הצפויה כאשר העובדים הזרים יובלו תחת משמר אל שדה התעופה, נתניהו יורה לעצור ולחשוב מחדש.

הדרישה לקיים את החלטת הממשלה לגבי אותם 400 איש היא אולי חשובה, אבל אין ספק שעיקר המאמץ צריך להיות מופנה לבלימת זרם הזרים עוד בטרם הגיעו ארצה. הדברים נכונים גם ביחס לעובדים הזרים, שהפיקוח על כניסתם ועל יציאתם צריך להיות הדוק הרבה יותר, וגם ביחס למהגרי העבודה המסתננים מאפריקה דרך גבול מצרים.

מכל מקום, האחרון שיש לו זכות לדבר על הנושא הוא אהוד ברק. פנייתו לפני כחודש אל ראש הממשלה לעכב את הגירוש בטענה כי "מבחינה מוסרית, יהודית ואנושית אסור לנו לגרש את הילדים האלה" מקבלת משמעות מיוחדת כשמביאים בחשבון שלפחות מקרה אחד של עובדת זרה עם ילד מוכר לו מאוד מקרוב. מסתבר שלאנשים אמידים מסוגם של אהוד ברק ונילי פריאל נוח להשתמש בעובדת זרה בלתי חוקית זולה וכנועה במקום להעסיק עוזרת ישראלית. אולי הם הפיקו לקחים מסאגת העוזרות המתוקשרות והמאשימות של שרה נתניהו. בכל אופן, הרחמנות הנוגעת ללב היתה אמינה הרבה יותר אילו הואילו יושבי מגדלי אקירוב לשכן בקרבתם את העובדים הבלתי חוקיים המשרתים אותם. בינתיים מי שמשלמים את המחיר הם תושבי שכונות המצוקה של דרום תל-אביב, שסביבת מגוריהם הפכה לארץ זרה ומסוכנת.

גם בנוגע לבלימת אלפי המסתננים דרך גבול מצרים, ברק לא עושה דבר. הממשלה הטילה על מערכת הביטחון להקים גדר ומכשול שיעצרו את ההסתננות, אבל משרד הביטחון מתרשל בביצוע ולא לוקח אחריות.

ואחרי כל זה מטיפים לנו על הצורך להקים מדינה פלשתינית ולהיפרד מיהודה ושומרון כדי לשמור על מאזן דמוגרפי של רוב יהודי מוצק. מי שאינם עושים דבר כדי למנוע את הצפת המדינה בזרים, האם אפשר להאמין להם שהנושא הדמוגרפי באמת עומד בראש מעייניהם?

פתחנו באלי ישי וגם נסיים בו. במבט לאחור, על אף היללות, לא נראה שנגרם נזק משמעותי מהמעבר המוקדם לשעון חורף. כל הגיבורים שהצהירו כי ימשיכו להתנהל בשעון קיץ על אפו וחמתו של שר הפנים קיבלו את יומם בתקשורת, ואחר כך הלכו הצידה והעבירו את השעון כמו כולם. תחושת המועקה המלווה את החשיכה שהוקדמה פתאום בשעה היתה מורגשת בימי המעבר הראשונים גם אילו הוזז השעון חודש מאוחר יותר.

ההקלה הפסיכולוגית המורגשת כאשר צום יום הכיפורים מסתיים בשעה מוקדמת איננה נוגעת רק לדתיים. כידוע, ביום הכיפורים צם רובו הגדול של עם ישראל. דווקא הדתיים, המורגלים יותר בצומות גם בימי הקיץ הארוכים, זקוקים פחות לקיצור הזה. במבט לאחור, נדמה כי רבים וטובים ובטח שלא רק דתיים בירכו בליבם את אלי ישי כאשר הצום הסתיים בשעה מוקדמת. לא תמיד חייבים להיכנע לתכתיבים הצעקניים של התקשורת.

חקיקה עכשיו, דיון אחר כך

את החוק שיאפשר למדינה להמשיך לשלם קיצבה למשפחות אברכים עניים שלהם שלושה ילדים יש להעביר מייד. עוד לפני הדיון לגופו של עניין, חשוב להעביר מסר מרסן לשופטי בג"ץ, אשר שמים את עצמם במקום הפוליטיקאים ומכרסמים שוב ושוב בסטטוס קוו, גם כשמדובר במציאות שמתקיימת כבר שלושים שנה.

ההשוואה הדמגוגית בין אברכים לסטודנטים היא חסרת שחר. משפחות אברכים גוזרות על עצמן עוני למשך שנים ארוכות כדי לעסוק בתורה. אין סיבה לטעון שהשלמת ההכנסה אשר ניתנת לעניים ביותר מבין האברכים באה דווקא על חשבון הסטודנטים. נציג סטודנטים שהתראיין ברדיו על הפרשה סיפר לפי תומו שסטודנט זקוק לפרנסתו לששים אלף שקל בשנה מלבד שכר הלימוד. חמשת אלפים שקל בחודש לסטודנט בודד. משכורת של חמשת אלפים שקל בחודש מספיקים למחייתה של משפחה חרדית עם כמה ילדים.

את הדיבורים על הסטודנטים כמגזר תורם שמשרת במילואים ולכן ראוי לתקצוב כדאי להעמיד למבחן פשוט: יש לקבוע מלגות מיוחדות לאותו מיעוט מבין הסטודנטים שאכן משרת במילואים.

אחר כך יישאר מקום לדיון ציבורי, ובעיקר לחשבון נפש חרדי פנימי ולהתגברות של תהליכים שקורים ממילא, אשר יביאו באופן טבעי לצמצום מספר החרדים המתפרנסים מן הצדקה והמסתמכים על הקופה הציבורית.