חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 416ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

אם יש לכם טאלנט בעיתון, תנו לו להתבטא. אל תגבילו אותו לעמוד אחד. אבל בבקשה תשכנעו אותו לא לרוץ לראשות הממשלה.
11/11/10, 10:54
אבי סגל

 

נושאי הלפיד

זה כל כך נכון. יופי של שאלה. תודה על המיקוד. חייבים לשאול את השאלה הזאת, מפני שללא חזון וללא יעדים, אנה אנו באים? שאלות קשות יש לך. שאלה טריקית. איפה גלעד שליט יהיה בעוד חמש שנים? נכון, הזמן פועל לרעתנו. משנה לשנה רק הולך ונהיה יותר גרוע. עצוב ומעצבן. בעוד חמש שנים אנחנו רוצים להיות עם גלעד שליט בשלום עם אויבינו, עם עצמנו ועם משפחתנו. רוצה אותך לא רק בפייסבוק או נייר עיתון אלא שם במרכז העניינים... בכנסת... צא כבר לדרך, אנו איתך. רוצים את יאיר לפיד כשר חינוך. הכול מתחיל ונגמר בחינוך!!!!!!! יאיר זה כבר מתחיל להרגיז, תמיד אתה צודק, תמיד אתה מבריק. יאיר יישר כוח על התבונה והחוכמה. כמה שאתה צודק. אנחנו מאותו הכפר, תל אביב צפון, לא? (מדגם מייצג, אם כי מצומצם ואינו כולל את שגיאות הכתיב, מתוך אלפי תגובות בדף הפייסבוק הדידקטי להחריד ומרובה הלייקים של יאיר לפיד).

קשקשת במורשת

זיכרון אנושי הוא עניין מתעתע, וההסתמכות עליו עלולה להתגלות כבעייתית. בשבוע שעבר, בתוך שלל דברי הטעם שפרסמתי במדור זה, קבעתי כי יצחק רבין טבע את הביטוי 'קורבנות שלום'. למעשה, עד היום הייתי משוכנע כי שמעתי את הדברים מפי האיש עצמו, דרך מכשיר הרדיו שבטרנטה, בעקבות אחד הפיגועים הראשונים של תקופתו. התשובה ל"איפה היית כשרבין דיבר על קורבנות שלום" היתה ברורה לי כמעט כמו התשובה ל"איפה היית כשרבין נרצח".

למרבה הפלא, רבים שותפים לאותו זיכרון, ויש אף כאלה המשוכנעים כי במו אוזניהם שמעו את רבין מדבר על קורבנות שלום בערך פעמיים ביום. אלא שבינתיים, כל ניסיונותיי לגבות את זיכרונותינו המשותפים בטקסט מודפס או בעדות קונקרטית עלו בתוהו, ואני הולך ומשתכנע כי יצחק רבין מעולם לא השתמש בביטוי המכוער. זה לא הפריע לאנשים לתקוף אותו בנושא עוד כשהיה בחיים. אריאל שרון, למשל, התייחס לביטוי 'קורבנות שלום' כבר ב-1994, במספר מאמרים אופוזיציוניים שכתב למוסף השבת של ידיעות-אחרונות. אז היה או לא היה? אני עדיין לא סגור על כך לחלוטין.

איש 'לאטמה' אבישי עברי כתב לי, כי מי שטבע את הביטוי 'קורבנות שלום' היה דווקא מנחם בגין. ואכן, ניתן לצפות ברשת בקטע וידאו מתקופת פינוי ימית, ובו מדבר בגין בכנסת על "קורבנות למען השלום". טוב, זה לא בדיוק אותו הדבר, אבל לא זה מה שחשוב. חשובה יותר העובדה כי ההתבטאות של בגין כמעט נשכחה, לעומת רבין, שהביטוי 'קורבנות שלום' דבק בו לנצח. מדוע זה קרה? משום שההקשר חשוב יותר מהטקסט עצמו. בימי בגין הוקרב חבל ארץ למען הסכם קבע חתום ובר קיימא. בימי רבין הוקרבו חייהם של עשרות ומאות אנשים למען אשליות ילדותיות.

ולכן, השאלה אם רבין אמר או לא אמר את הדברים היא בעלת חשיבות משנית. גם התעלמות ממושכת של רבין מהטרור ונפגעיו, תוך מתן תגובות לקוניות על כך שהמו"מ יימשך למרות הפיגועים, אינה מזכה אותו בפרס המנהיג המצטיין. גם אם הביטוי לא נאמר על ידו, אין זה מקרה שהוא מיוחס לו. על פי אותו עיקרון, גם קיצוני הימין אינם יכולים להסתתר מאחורי הפצת שלט האס-אס על ידי סוכן שב"כ, אם כל כך קל להדביק להם את אשמת השווא. התנהלות בעייתית סופחת אליה לעתים גם סעיפי אישום שאין בהם ממש, אבל אלה רק יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.

בקטנה

א. הקמפיין הפרסומי של רשת ב' בעיתונות המודפסת פשוט נוראי בעיניי. לא ברור לי מה חשב המפרסם כשהכניס למודעה את תמונותיהם של מגישי התחנה, המצולמים באקסטרים קלוז-אפ בלתי מחמיא בעליל המשלב איפור כבד מדי עם קמטי זקנה עמוקים מדי, וזה עוד בלי להתייחס לטקסטים היומרניים המצוטטים כביכול מפי המגישים. אם ירון דקל ואריה גולן היו מתפרנסים מיפי תוארם, הם לא היו מככבים דווקא ברדיו.

ב. בשבוע שעבר, לראשונה בחיי, ניסיתי להזמין ארוחת ערב ממסעדה, ועוד דרך האינטרנט. הניסוי המדעי הסתיים בכישלון חרוץ: אתר ההזמנות אמנם הכיר בעירי כיעד לגיטימי למשלוחים, אך סירב להכיר ברחוב מגוריי, למרות שהוא קרוי על שמו של אדם גדול מימי המחתרות. הניסיון להשיג את המסעדה בטלפון היה מייאש אף יותר, ובסופו של דבר נאלצתי להסתפק פעם נוספת בלחם דגנים מופשר ומלפפון חתוך תוצרת בית.

ג. 'מקום לאהבה אחת' הוא ספר ביכורים מפתיע ומרענן של כלנית וסר-אוחיון, המסופר בגוף ראשון על ידי שלוש גיבורותיו לסירוגין. וסר-אוחיון מובילה את הקורא ביד בוטחת ובקצב מהיר בין עלילות משנה מופרכות, כמעט סוריאליסטיות, גדושות בהומור שנון ומשולבות זו בזו בטבעיות חיננית. ממש גרסת חיפה והקריות לסרט 'שיגעון של לילה'. יופי של ספר, גם אם כדאי היה לבחור לו שם קצת יותר אטרקטיבי.

בעשרה מאמרות

לא מעט שנים חלפו מאז רכשתי בכספי גיליון של ידיעות-אחרונות. ייתכן שהייתי עושה מנוי, אם הייתי רוצה לדעת מה חושב נוני מוזס על ענייני המדינה, אבל זה לא באמת מטריד אותי. ועדיין, בעיתון של המדינה מסרבים להתייאש ממני, ובימים האחרונים שוב מטילים מפיציו את העיתון ליד דלת ביתי, בתקווה שאולי כתבות תעמולה חדשות ישכנעו אותי יותר מהישנות. בהתחשב בגוון הפוליטי של העיתון ובמשקלי העודף, אני מציע לכנות את המבצע החדש "אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר".

הצצה לא מחייבת בכותרות הראשיות של העיתון מעלה את השאלה אם הקריטריונים להפקת עיתונים השתנו מאז ימי קרליבך ורוזנבלום. נדמה לי שכן. ועדיין, גם את החוקים הנוכחיים לא תמיד מצליחים העורכים לקיים, ולפיכך יש להזכיר כמה מהם לצורך רענון. הנה עשרה חוקי עיתונות מודרניים, המתאימים לעיתונות העברית במאה ה-21: 

1. בימינו מותר ואף ראוי להכניס אג'נדה פוליטית בכתבות חדשותיות, רק שיש לעשות זאת באופן מוסווה, כך שהקורא לא יבחין בהטיה הפוליטית של העורך. דוגמה לכותרת מוצלחת: המסחר חייבים בבורסה להעיף הסתיים את היום בנימין בעליות נתניהו שערים מהשלטון מתונות.

2. כשמדווחים על כמות משתתפים בהפגנה פוליטית, יש לבחור מספר כלשהו בהגרלה ולדבוק בו.

3. במאמרי הדעות יש לשמור על איזון פוליטי: בעל טור ששונא מתנחלים, ומצד שני בעל טור ששונא שמאלנים ומתנחלים.

4. במדורי הרכילות יש לציין בראש העמוד כי זהו מדור רכילות, כדי שהקורא יוכל להבחין בינו לבין עמודי הספורט.

5. את עמודי האקטואליה יש לסגור זמן קצר לפני הדפסת העיתון. את החלק השני סוגרים יום קודם לכן. את המוסף סוגרים שלושה ימים מראש, ואת תחזית מזג האוויר יש לשלוח לעיתון בתחילת החודש.

6. כאשר אתם מתבקשים לצטט איש פלוני מבלי להסגיר אותו, אתם תמיד יכולים להשתמש בביטוי "מקורב לפלוני אמר". זהו טריק כה מקורי, כה חדשני, כה בוגר – פשוט אין מצב שהקורא יבין כי הדובר המצוטט הוא פלוני עצמו.

7. את הכותרת 'זוהי סדום' יכול העורך להעניק לכל ידיעה שלילית שלא נמצאה לה כותרת טובה יותר. את הכותרת 'כנפיים שבורות' יכול העורך להעניק לכל ידיעה שלילית המופיעה ליד ידיעה עם הכותרת 'זוהי סדום'.

8. כאשר אתם מפרסמים ידיעה קטנה על העלאת מחיר העיתון, זוהי בדרך כלל גם הידיעה הכי מעניינת בעיתון.

9. מילות מפתח שיש להשתמש בהן בכל עמוד חדשות: החרדים, המתנחלים, הימין הקיצוני, תושב כפר בצפון הארץ.

10. אם יש לכם טאלנט בעיתון, תנו לו להתבטא. אל תגבילו אותו לעמוד אחד. תנו לו לכתוב שלושה עמודים בעיתון, עשרה עמודים, תנו לו את כל העיתון פלוס המוסף הפרסומי. אבל בבקשה תשכנעו אותו לא לרוץ לראשות הממשלה.