בשבע 416: יש מה לעשות

מרוב מחשבות, כמעט ולא שמתי לב לאן אני נוסע. מזווית העין הבחנתי במשהו על הכביש מולי, ועצרתי בחריקת בלמים.

אסתי רמתי , ד' בכסלו תשע"א

"תגיד לי, חיליק, למה אתה לא מחזיר את הספר הזה לספרייה?" שאלה אמא, והרימה עותק של 'אליפים' מהשולחן שלי. "הוא אצלנו כבר שנים!"

"הוא לא מהספרייה", אמרתי, "לקחתי אותו מחבר מהכיתה".

"טוב, אז תחזיר אותו לחבר".

"אני כבר לא יכול", הסברתי, "לקחתי את זה לפני שנתיים מערן, ובשנה שעברה הם עברו לתל אביב".

"אוי, חבל", הצטערה אמא, "תמיד צריך להחזיר דברים בזמן. לי נעלמו הרבה ספרים שאהבתי בצורה כזאת, ואני אפילו לא יודעת ממי לבקש אותם. אבל למה שלא תשלח לו את הספר בדואר?"

"כי אין לי מושג מה הכתובת או הטלפון שלו. וגם לא איך קוראים להורים שלו. ושם המשפחה שלו כהן. את לא מצפה שאני אצלצל לכל הכהנים בתל אביב, נכון?"

"אולי יש איזו דרך אחרת", ניסתה אמא, "אתה תמיד מרים ידיים כל-כך בקלות..." שתקתי, והיא נאנחה ויצאה מהחדר.  

אחר הצהריים יצאתי לסיבוב על האופניים החדשות, וחשבתי על מה שאמא אמרה. מה, אני באמת מרים ידיים בקלות? אולי. אם יש בעיה, אני מנסה קצת לפתור - אבל אם לא הולך, אז לא הולך. עוברים הלאה. ואני דווקא חושב שזה אופי טוב, לזרום ככה עם החיים...

מרוב מחשבות, כמעט ולא שמתי לב לאן אני נוסע. אבל טוב שזה היה רק כמעט, כי מזווית העין הבחנתי במשהו על הכביש מולי, ועצרתי בחריקת בלמים. ואיזה מזל זה היה! כי זה לא היה משהו, אלא מישהו: ילד קטנצ'יק, אולי בן שנתיים, שישב באמצע הכביש ובכה.

"הי, מה אתה עושה פה?" קראתי בבהלה, והילד התחיל לבכות עוד יותר. איכשהו, הרמתי את הילד ביד אחת, ביד השנייה אחזתי באופניים, והובלתי את שלושתנו בבטחה למדרכה.

"חמוד, איפה אתה גר?" שאלתי.

"בבית ס'לי", הוא השיב, עדיין מייבב. יופי, ממש עוזר. הבטתי סביבי בחוסר אונים. היינו באזור לא בנוי, ונפש חיה לא נראתה בסביבה. מה בדיוק אני אמור לעשות עם התינוק הזה עכשיו? אפילו פלאפון לא היה לי. במצב רגיל הייתי זורם כהרגלי ונעלם מהשטח, אבל לא יכולתי להשאיר ילד בן שנתיים לבד.

בלית ברירה התחלתי לחשוב: מאין הוא הגיע? הילד לא נחת מהירח, כנראה, לכן הבית שלו צריך להיות באזור. סקירה קלה גילתה בתים הרחק מימיני. בעיה שנייה: האופניים שלי. הילד היה קטן מדי מכדי להרכיב, ולא יכולתי ללכת עם שניהם מרחק כזה... החלטתי להסתיר אותם בשדה קוצים בצד הדרך (אפילו אני הבנתי שהילד חשוב יותר) ולקוות שאם הם ייגנבו ההורים שלו יפצו אותי. לקחתי את הפספוסון על הידיים, והתחלתי לצעוד.

עשר דקות הלכנו בשמש החמה. אבל כשהתקרבתי לבית הראשון ראיתי שכנראה ניחשתי נכון: ניידת משטרה עמדה מחוץ לבניין, המוני אנשים הסתובבו סביב, וכבר מרחוק יכולתי לשמוע את הצעקות: "אורי! אורי!"

הקטן חייך. "אתה אורי, נכון?" שאלתי, ופתחתי בריצה  לעבר הבית. "הי!"קראתי, "אותו אתם מחפשים במקרה?"

טוב, ההורים כמובן התרגשו לגמרי לפגוש את הבן שלהם שהחליט ללכת לטייל, והפחיד את כל השכונה. וגם אני זכיתי להרבה תשבחות, למרות שבאמת לא עשיתי יותר מדי.

"עשית ועוד איך", התרגשה אמא אחר כך, "פשוט כי עשית".

ומעניין, בדרך הביתה חשבתי פתאום על זה שהבן דוד שלי התחיל ללמוד בישיבה בתל אביב. ואבא של ערן הוא ר"מ. שווה לבדוק את זה, לא?