בשבע 416: ידוען אינו ידען

תרבות ה'סלבס' שהופכת אותם למומחים לכל נושא, מתחילה לחלחל גם למגזר

הרב חגי לונדין , ד' בכסלו תשע"א

אשדות מילים כבר נשפכו ביחס לביקורו של העיתונאי הדגול, תומס פרידמן ירום הודו, בארצנו הקטנטונת לפני כשבוע. דומה שמאז ביקורו של הזמר ר' אלטון ג'ון שליט"א לא זכה אדם למנה כזו של סגידה מן התקשורת הישראלית. כולנו כרענו ברך ושמענו מפי הגבורה כי מדינת ישראל מתנהגת "כילד מפונק" והוזהרנו (ואני מצטט כותרת מ'ידיעות אחרונות'): ש"הניו-יורק טיימס תובע(!) ממדינת ישראל לסגת מן השטחים הכבושים". לא פחות.

מכיוון שאינני מדינאי, ועיתון 'בשבע' למיטב ידיעתי אינו זוכה (עדיין) לתפוצה כ'ניו-יורק טיימס', אין לי עניין להתווכח עם דעותיו הפוליטיות של מר פרידמן, אלא לדון בתופעה החברתית-אמונית שהביקור 'הפרידמני' הציף.

תומס פרידמן, כבר אמרנו, הוא עיתונאי. עיתונאי איננו אדם שזכה לאמון העם בבחירות, איננו אדם בעל סמכות מדינית, ביטחונית אוכלכלית רשמית. בקיצור, עיתונאי הוא אדם המייצג את עצמו בלבד. כיצד מתרחש מצב בו הגיגיו האישיים של עיתונאי, פופולארי ככל שיהיה, הופכים להיות כה חשובים עד שמדינת ישראל אמורה להתחשב בהם בהחלטותיה הלאומיות? התשובה פשוטה: פרידמן איננו סתם עיתונאי. הוא עיתונאי מפורסם! שרשרת החשיבה עובדת כיום באופן פשוט: אדם מפורסם = חשוב = צודק. הסיבה בגללה זכה לפרסום מלכתחילה הינה משנית. ייתכן שהפרסום הגיע עקב היותו מוכשר לקלוע בכתיבתו לסגנון הקריאה של הקהל הניו-יורקי, או שהשתתף בתוכנית ריאליטי או היה שחקן כדורגל; לא משנה. עצם הפרסום כבר מקנה לאדם מעמד 'סלבּ', וממילא יש להתחשב בדעותיו בכל תחום.

הרב קוק כתב על ניצני התופעה כבר לפני כמאה שנה: "כל התרבות הזְמנּית בנויה היא על יסוד כח המדמה (=הכוח הנפשי האחראי על ההמחשה)... המְּלִיצים והמְסַפרִים, הַדְרָמָתוֹרִיִּים (שחקנים) וְכָל הָעוֹסְקִים בּאמּניּוֹת היּפוֹת נוטלים מקוֹם בְּראשׁ התרבּות... השּׂכל הנקִי הוֹלך ומסתלֵק...  יראי חטא ימּאסוּ והאמת תהא נעדרת" (ישראל ותחייתו יז). כלומר, בתרבות כיום, תחומי ההמחשה הולכים ותופסים מקום על חשבון החשיבה המופשטת. כושר ביטוי ספרותי, יכולת משחק דרמטית – כל אלה מקנים לאדם "מָקוֹם בְּראשׁ הַתַּרְבּוּת" ומטשטשים את ההבחנה בין התוכן הנאמר על ידו ובין הצורה בה הוא מוצג.

הסערה סביב האמנים שסירבו להופיע בעיר אריאל היא דוגמה נוספת. בלי קשר לדעה שהובעה על ידם – עצם ההתייחסות התקשורתית אליהם הינה תמוהה. אם מדובר היה באלופי צה"ל במיל', בפרופסורים לאזרחות או ברבנים – ניחא, אלה הם אנשים העוסקים באופן מקצועי בתחום הביטחוני, המדיני והמוסרי ויש להקשיב לדעתם בנושא; אך מדוע חשובה דעתו של שחקן תיאטרון ביחס לריבונות המדינה באריאל יותר מדעתו של אזרח רגיל? אם נמתח את קו החשיבה הזה נוכל לשאול שאלות נוספות: מדוע קבוצת אנשים בעלי קואורדינציה מפותחת, תושייה ואומץ לב חושבים שהם ברי-סמכא בנושאים מוסריים (טייסים במכתב הסרבנות)? מדוע אנשים בעלי כישרון וורבלי חושבים שהם מתאימים להיות מנהיגים (עיתונאים ההופכים לח"כים)? בצורה עדינה יותר, ניתן לשאול גם מדוע הורים שכולים רואים עצמם בעלי שיקול דעת לנאום בנושאי ביטחון לאומי (דויד גרוסמן בכיכרות)? 

התופעה איננה נעצרת בחוגי החברה החילונית. לא פעם אני מוצא עצמי נאלץ להסביר לתלמידים כי כישרון מוסיקלי של זמר חסידי איננו מקנה בהכרח חשיבות להגיגיו התורניים בנושאי אמונה או זוגיות. על אותו משקל: יכולתה של רבנית מסוימת להצחיק את הקהל, איננה הופכת אותה לסמכות בענייני הלכה או גאולת-ישראל (בכלל, התואר 'רבנית' מעורפל כשלעצמו; מה הכוונה? – למדה שנים בישיבה? בעלת סמיכה לרבנות? אשתו של ר"מ?). גם יכולת כתיבה איננה מקנה במיידי את התואר 'מחנך ואיש רוח'; כישרון ספרותי אינו מעיד אוטומאטית על הבנה בחינוך-ילדים או בדרכה של הציונות-הדתית. כל דעה אמורה לעמוד למבחן השכל ויש להתדיין עליה עם אנשים המתמחים בנושא.

לפני כמה חודשים העברתי שיעור במדרשה לבנות בנושא 'אמונה וביטחון'. בלי להיכנס לעובי הסוגיה, אציין רק שהמסר היה כי על פי משנתו של הרב קוק – אדם אינו אמור לסמוך על ניסים אלא לפעול במו ידיו להופעת הברכה האלוקית בעולם. אחת הבנות, שמתי לב, נעה בחוסר נחת על הכיסא במהלך כל השיעור. לבסוף, לא התאפקה והתפרצה: "אבל איך הרב קוק אומר דבר כזה? הרי בסרט 'אושפיזין' רואים בפירוש שמספיק לצעוק 'נס! נס! נס!?". עניתי לה בבדיחוּת: "הרב קוק התמודד בחייו עם דעות רבות – דעותיו של הרב זוננפלד, של הרדב"ז, של הרבי מחב"ד; אז הוא יאלץ כנראה להתמודד גם עם הסרט 'אושפיזין'". העצוב בסיפור שהיא לא הבינה את העקיצה. היא הנהנה במרץ ואמרה: "אתה צודק! אלו ואלו דברי אלוקים חיים...".