בשבע 417: שמחים בצאתם, ששים בבואם

ארבעת החיילים שנאבקו על זכותם ללמוד בישיבה הדוגלת בסירוב לפקודת עקירת יישובים שוחררו מצה"ל וחזרו ללמוד בישיבה

חגית רוטנברג , י"א בכסלו תשע"א


"הכותרות שהיו על פרשת עמנואל היו צריכות להיות גם עלינו. מה שקרה אצלנו היה למעשה בעיטה חזקה לכל הישיבות, אנחנו רק ההתחלה. אבל אנשים לא עשו כלום. תראי איזה הד יש אצל החרדים. לא עשינו דברים כדי שיגידו לנו כל הכבוד, אבל הציבור ציפה שהרבנים יגידו יותר"

"המפקד אמר לי: מה תגידו לילדים שלכם, שלא שירתתם בצבא? אבל זה הפוך, אנחנו יותר מועילים לצבא. עצם זה שיש אנשים כמונו, ואני מקווה שיהיו יותר, גורם לכך שהצבא לא ייגש למשימות כאלו. אם אנשים ידברו על כך בגלוי ולא יפחדו, הצבא פחות יעשה דברים כאלה"

"זו פעם ראשונה שמוציאים ישיבה מההסדר. מדובר פה בישיבה ששולחת חיילים לקרבי, חלקם לסיירות. החבר'ה יוצאים למ"כים. אבל לצבא כל כך חשוב להילחם באמירה נגד פינוי יישובים, שכנראה שיש פה הכנה של הקרקע. אז במקום לחכות לרגע שיאמרו לנו בואו לפנות, ואז זה כבר אבוד, אנחנו מכינים את התודעה מראש, לפני שיגיע הפינוי"

"הם רצו ליצור הדים ופחד שמי שתומך בסירוב לעקור יישובים כמו הרב מלמד - הוא ותלמידיו יחטפו. עובדה שהם השקיעו בזה כל כך הרבה מאמץ, שלחו מכתבים לכל המפקדים, עשו טררם גדול. לכן גם מבחינתנו הדרישה לעבור ישיבה זה דבר משמעותי. אם אגיד שאני מוכן לעבור ישיבה, המעבר מבטא ויתור על האידיאולוגיה"

"אני לא בא לצבא כי יש חוק, אלא כי יש מצווה להגן על עם ישראל. זו מצווה שהרבה חלמו לקיים אותה ואני זוכה לה, ולכן אעשה את זה הכי טוב שאפשר. כיוון שנקודת המוצא שלי היא תורנית, אני אעמוד עליה אם זה יתנגש עם ערכים אחרים, בלי קשר למה יגידו עלינו החילונים, התקשורת או מה יקרה איתנו בעתיד"
הם התעקשו להשתייך דווקא לישיבת הר-ברכה, מיאנו לחתום על מעבר לישיבת הסדר אחרת, וסירבו לקבל את הדין גם כששלטונות צה"ל גזרו עליהם לשרת שלוש שנים מחוץ למסגרת ההסדר *  לאחר סאגה מתמשכת של שביתה ונפקדות, משפטים וישיבה בכלא - ארבעת החיילים שנאבקו על זכותם ללמוד בישיבה הדוגלת בסירוב לפקודת עקירת יישובים שוחררו מצה"ל וחזרו ללמוד בישיבה * למרות המחיר הכבד ששילמו, הם שלמים עם מעשיהם וגאים בהם, אך מאוכזבים מהגיבוי הפומבי המינורי לו זכו מצד הנהגת הציבור הדתי-לאומי

הצופה המזדמן בוודאי לא יעלה על דעתו ששלישיית הבחורים העליזה והתוססת, ששבה בימים אלו ללימודים בבית המדרש של ישיבת הר ברכה, מצדיקה כתבה באורך מלא מעל דפי עיתון. קשה להאמין שהצעירים הנורמטיביים הללו, שהגיעו לכאן מקהילות מבוססות כמו רחובות, רעננה וחשמונאים לאחר שעברו את המסלול המקובל של ישיבה תיכונית והדרכה בתנועת נוער, הצליחו להעסיק את דרגי הפיקוד הבכירים בצה"ל ובמשרד הביטחון במשך חודשים ארוכים. דבקותם בעקרונות ונכונותם לשלם מחיר אישי לא פשוט חוללה גם דיון סוער בסדר יומה של הציונות הדתית ומנהיגיה הרוחניים, כאשר אותם חיילים טריים תלמידי ישיבת הסדר הציבו בפניה מראה לא בהכרח מחמיאה.

השבוע התבשר החייל הרביעי והאחרון מקרב חבורת חיילי ישיבת הר ברכה שסירבו לחתום על מעבר לישיבה אחרת, כי הוא משוחרר משורות צה"ל. בכך הסתיים פרק בסאגה המתמשכת מזה כמעט שנה, מאז החליט שר הביטחון על ביטול ההסדר עם הישיבה. ארבעת החיילים שבו כעת אל ספסלי בית המדרש בתום תקופת תלאות לא קלה. כשהם משוחררים מהמדים ומהפקודות המחייבות את לובשיהם, מתראיינים הבחורים לראשונה ומשחזרים את החוויות שעברו, ביחד ולחוד: את הלחצים והאיומים מצד המפקדים, את ימי הישיבה בכלא הצבאי, ואת התסכול שחשו בהיותם בודדים במערכה. אולם לא פחות מכך, הם מעבירים בנחישות את המסר שהנחה אותם לאורך המאבק המתמשך מול הממסד החזק שלחם בהם, ומסבירים מדוע כל מחיר היה שווה את החלטתם העיקשת.

הר ברכה או כלא

שלושה מתוך הארבעה נוטלים חלק בריאיון. החייל הרביעי, חיים יהודה גרינוולד, תושב בית אל, עדיין בפרוצדורות אחרונות בבסיסו בצפון, בטרם ישוחרר לדרכו.

נתניאל לישה ואבידן קמינר, בני 21, שירתו יחד בחטיבת כפיר. לישה עלה כילד מצרפת וגדל ברעננה, למד בישיבה התיכונית בעיר והיה מדריך בתנועת הצופים הדתיים. הוא התגייס לצה"ל כתלמיד ישיבת הר ברכה, הוכתר כחייל מצטיין בתום הטירונות, ובמהלך פעילות מבצעית הציל את חיילי מחלקתו מניסיון לינץ' של ערבים בחברון. קמינר גדל ברחובות להורים שעלו ממקסיקו, למד בישיבה התיכונית בראשון לציון והיה מדריך בסניף עולים בעירו. בצבא השתתף בהכנה לקורס מ"כים מתוך כוונה להמשיך בשירות למסלול פיקודי. הוריהם של לישה וקמינר הם רופאים. אלעד סלה (23), נשוי ואב לבת, גדל בחשמונאים ולמד בישיבה התיכונית ביישוב. בצבא שירת כמש"ק דת בחטיבת שומרון.       

השיחה עם השלושה, המתקיימת בקרוון הצנוע של משפחת סלה בהר ברכה, קולחת ומתובלת בהרבה הומור ופרצי צחוק, פרגון הדדי ומשפטים שנאמרים בלהט פנימי המאפיין את השלושה. את השנה הקרובה הם מתכוונים לעשות בלימוד תורה נטו, אולם העתיד הקרוב יכלול מבחינתם גם לימודים אקדמיים, במסגרת תוכנית 'שילובים' בישיבת הר ברכה. כעת, כשהכל כבר מאחוריהם ואפשר להתבדח על חוויות מהקנטינה בכלא הצבאי, קצת קשה לזכור איך בכלל הכל התחיל. אז זה היה ככה: בעקבות הנפת השלטים נגד פינוי חומש בהשבעת טירוני חטיבת כפיר בחורף שעבר, דרש שר הביטחון מראשי ישיבות ההסדר באלון מורה והר ברכה, שתלמידיהן היו מעורבים באירוע, לגנות את המעשה. הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה, סירב לגנות את מניפי השלטים, על אף שהדגיש כי לא הורה לתלמידיו לעשות כן. איומיו של שר הביטחון מומשו לבסוף וההסדר עם הישיבה בוטל. צה"ל דרש מתלמידי הר-ברכה המשרתים בצה"ל במסגרת ההסדר לחתום על מעבר לישיבה אחרת, שכן הישיבה בה הם רשומים אינה עוד ישיבת הסדר.

התהליך החל לפני כשנה, ועיקר הלחץ הופעל על תלמידי הישיבה שבאותו זמן היו בתקופת השירות הצבאי, כעשרים במספר. מסכת הלחצים והאיומים מצד המפקדים הבכירים הגיעה לשיאה לקראת חג הפסח. מי שיסרב לחתום מיידית על מעבר, הובהר לחיילים, יסולק ממסלול ההסדר וייאלץ לשרת שלוש שנים מלאות.

התהליך החל לפני כשנה. בצה"ל צפו ככל הנראה שמרבית התלמידים, במיוחד אלה שאינם בשירות פעיל, יהיו מוכנים לשלם מחיר אישי ולא לעבור ישיבה. לעומת זאת, על תלמידי הישיבה שנמצאים בשירות פעיל קל יותר ללחוץ. לאחר מספר ניסיונות להפעיל לחצים על כל התלמידים לעבור ישיבה, הוחלט לאחר שלושה חודשים שעדיף שלא לעורר סערה ציבורית על ידי הכנסת קרוב למאה תלמידים לכלא. שני המחזורים המבוגרים, שכבר סיימו את תקופת השירות במדים, שוחררו ממסלול ההסדר. שוחררו מהמסלול גם תלמידים מהמחזור הצעיר שעדיין לא התגייסו. לאחר מכן כוון עיקר הלחץ אל התלמידים שבאותו זמן היו בתקופת השירות הצבאי, כשלושים במספר.  

בשלב הראשון סירבו החיילים כאיש אחד להיענות לדרישה. "האווירה בהתחלה היתה - מה פתאום?! אין מצב לעבור", משחזר נתניאל. "חבר'ה אמרו - זה לא יקרה, נלך לכלא ואין מצב שנעבור ישיבה". אבל בצה"ל לא ויתרו, והלחצים שהופעלו על הבחורים מכל עבר החלו לפורר אט אט את ההתנגדות. אבידן: "זה קשה. אתה צריך להיכנס להתמודדות מול מערכת גדולה של צבא, שמפחידה עוד יותר כשאתה טירון. מישהו גם אמר לנו ששר הביטחון הורה להיכנס בנו כמה שיותר חזק".

לצד האיומים, השמיעו המפקדים גם טיעונים מרככים, לפיהם מדובר רק בחתימה פורמלית ולא משמעותית שתציין בחירה בישיבה אחרת. "אמרנו להם: אם זה כזה לא רשמי ולא משנה, אז תעבירו את זה אתם בלי חתימה שלנו. אבל הצבא סירב, הם כן רצו שזה יהיה רציני", מסביר אלעד. מערכת הלחצים הלכה וסגרה על החיילים מכמה כיוונים. גם בני המשפחה, שחששו לעתיד הבנים, ביקשו להניא אותם מעמדתם. "אנשים אמרו לנו: לא ביקשו מכם לגרש יהודים, מה הסיפור? זה סתם משהו פורמלי". אבידן: "המשפחות מאוד נלחצו. אנחנו מבתים טובים", הוא מחייך "ההורים שלנו נלחצים אפילו מקנס על מהירות גבוהה, אז כלא?!". כל הקרובים והמכרים, מספרים השלושה, באו בטיעונים של "אתה צעיר, אתה לא מבין, זה סתם שטויות, אתה תפגע בעתיד שלך". אלעד: "אנשים חשבו שזה סתם פורמלי, ושממילא אפשר יהיה להמשיך ללמוד בישיבה כרגיל. כעת מסתבר שזה לא נכון. אנחנו ידענו שזה ייגמר בכלא, למרות שהצבא חי באשליה שנסכים לשרת שלוש שנים".

מכבש הלחצים, מהמג"דים, דרך ראש מדור בני"ש וראש ענף סדיר בשיחות בבקו"ם, לצד לחצי ההורים, עשה את שלו לבסוף. לאחר סבב שיחות אישיות שהתקיימו במתכונת מאיימת של קצין גבוה מול חייל פשוט, ניאותו רוב החיילים לחתום על מעבר לישיבה אחרת. חמישה נותרו איתנים בעמדתם. אחד מהם נסוג ברגע האחרון בגלל פגיעה במצב הבריאותי של הוריו.

מדוע ההתעקשות הגדולה? לכאורה מדובר בצעד פורמלי. ובכלל, מנין המוטיבציה לעמוד לבדכם מול כל הלחצים?

אלעד: "כי זה מעשה לא נכון מוסרית ואמונית שכופים עליך לעבור ישיבה. למרות שהם הציגו את זה כמשהו פורמלי, ברור שהם רצו להיכנס בתלמידים, ליצור הדים ופחד שמי שתומך בסירוב לעקור יישובים כמו הרב מלמד - הוא ותלמידיו יחטפו. עובדה שהם השקיעו בזה כל כך הרבה מאמץ, שלחו מכתבים לכל המפקדים, עשו טררם גדול. לכן גם מבחינתנו לעבור ישיבה זה דבר משמעותי. כופים עליך לעשות דבר נגד רצונך שקשור בתורה, וזה בגלל שהישיבה אומרת לסרב לגירוש יהודים. אם אגיד שאני מוכן לעבור ישיבה, המעבר מבטא ויתור על האידיאולוגיה הזו. זו עמידה מול הקב"ה". אלעד מוסיף עוד כי הוא לא רואה בעמידה הזו מעשה גבורה אלא צעד מתבקש: "כמו שחייל קרבי נלחם גם אם זה מסוכן, גם פה זה מה שהיה צריך ונכון לעשות".

אבידן: "זה לא נורמלי, זו פעם ראשונה שמוציאים ישיבה מההסדר. מדובר פה בישיבה ששולחת חיילים לקרבי, חלקם לסיירות. החבר'ה יוצאים למ"כים. אבל לצבא כל כך חשוב להילחם באמירה נגד פינוי יישובים, שכנראה שיש פה הכנה של הקרקע. אז אנחנו במקום לחכות לרגע שיאמרו לנו בואו לפנות, ואז זה כבר אבוד, מכינים את התודעה מראש, לפני שיגיע הפינוי. אם נסרב אז, זה כבר לא ישנה. לכן הצעד שלנו היה חשוב. היה יותר מועיל אם היו איתנו עוד אנשים, אבל גם כמעטים - זה היה נכון ואמיתי, וגם מועיל. עובדה שטיפלו בנו בדרגים של מח"טים, למרות שהציגו את זה כאילו כדבר קטן. אם הם כל כך התעסקו בזה, סימן שזו הנקודה, ועליה נעמוד".

נתניאל: "אני מוכן לחטוף על השאלה של האם לעבור ישיבה, כדי שהתוצאה תהיה שעוד אנשים יבינו שלא משתתפים בגירוש. כשאנשים אמרו לנו - זה בסדר, לא ביקשו מכם לפנות, זה אומר שהקדמנו את השאלה. כלומר זה שלא צריך לפנות זה כבר ברור".

השלושה מבקשים להדגיש כי עמדתם העקרונית לא באה מתוך רצון לפגוע בצה"ל - ההיפך הוא הנכון. הם וחבריהם, מספרים הבחורים, מגיעים לשרת במלוא המוטיבציה וגם מוערכים ככאלה. "מהמחלקה שלנו יצאו הכי הרבה מ"כים", מוסיף אבידן. אולם דווקא אותה מוטיבציה גדולה לשירות, אליה חונכו בישיבה, הובילה אותם למאבק הנוכחי.

אבידן: "המפקד אמר לי: מה תגידו לילדים שלכם, שלא שירתתם בצבא? אבל זה הפוך, אנחנו יותר מועילים לצבא. עצם זה שיש אנשים כמונו, ואני מקווה שיהיו יותר, גורם לכך שהצבא לא ייגש למשימות כאלו. אם אנשים ידברו על כך בגלוי ולא יפחדו, הצבא פחות יעשה דברים כאלה".

נתניאל: "אותה נקודה שהביאה אותי לעמוד על עקרונותיי, הביאה אותי גם לשרת בצה"ל. אני לא בא לצבא כי יש חוק, אלא כי יש מצווה להגן על עם ישראל. זו מצווה שהרבה חלמו לקיים אותה ואני זוכה לה, ולכן אעשה את זה הכי טוב שאפשר. כיוון שנקודת המוצא שלי היא תורנית, לכן אעמוד עליה אם זה יתנגש עם ערכים אחרים, בלי קשר למה יגידו עלינו החילונים, התקשורת או מה יקרה איתנו בעתיד".

דורשים לעמוד למשפט

כאמור, בתום מסכת הלחצים והאיומים, מנוי וגמור היה עם ארבעת החיילים שלא לחתום על מעבר לישיבה אחרת, אולם הם סרבו גם להיכנע לדרישה של שירות מלא של שלוש שנים, כסנקציה. כמי שהחלו את גיוסם במסלול ההסדר בישיבת הר ברכה, הם עמדו על זכותם להמשיך באותו מסלול. זמן קצר לאחר הפסח קיבלו הארבעה הודעה על שיבוצם במסלול שירות של שלוש שנים. כל אחד מהם במקומו הודיע למפקדיו כי אם כך הם פני הדברים, הרי שהוא מפסיק לתפקד כחייל עד להחזרתו למסלול ההסדר. השביתה עליה הכריזו הובילה אותם תוך זמן קצר לשיחות עם מפקדיהם, ולאחר מכן הועלו למשפט אצל קצינים גבוהים יותר.

אלעד סלה, מש"ק דת כאמור, נשפט לריתוק של 21 יום, ולאחריו, משהמשיך בשביתתו, נשפט ל-21 ימי מחבוש נוספים.

אבידן ונתניאל, לוחמי חטיבת כפיר, הועברו מהקו בו שירתו בחברון לבסיס אחר. הם הודחו מתפקידי לוחמה, אך סירבו להשתלב בתפקידי ג'ובניקים שהוצעו להם במסלול החדש. "היו לנו שיחות עם קצינים שניסו להציע כל מיני פתרונות", מספר אבידן. "הציעו תפקידי ג'ובניק ותפקידים אחרים במסגרת ההסדר. אנחנו אמרנו: לא רוצים לשמוע. רק להיות לוחמים דרך ההסדר של ישיבת הר ברכה. כל מה שתתנו לנו דרך הר ברכה – נעשה, ואנחנו מוכנים אפילו לסגור (לשרת ללא חופשות) עד סוף השירות. אבל הם לא הסכימו". נתניאל מספר כי הוא אפילו חלם לצאת לקצונה, ותכנן את שירותו הצבאי לטווח ארוך, אולם הסנקציות הצבאיות ניפצו את תכניותיו. במשך חודש נפקדו השניים מצה"ל וחזרו לספסלי הישיבה, כשהם מצפים להכרעה בעניינם. לאחר מכן הסגירו עצמם שוב לצבא, בדרישה לעמוד למשפט. הצבא סירב לשפוט אותם, והם שוב חזרו לישיבה כנפקדים. "הם אמרו לא, גם אנחנו אמרנו לא. חיכינו שייתנו לנו פתרון שיהיה דרך הר ברכה, או משפט". בסופו של דבר הועלו השניים למשפט, ונשלחו לכלא צבאי למשך 18 יום בעוון נפקדות.

הכלא הוא לכאורה אחד האיומים המשמעותיים של צה"ל על פקודיו. נראה שלא חששתם גם מהעונש הזה. איך עברתם את ימי המחבוש?

השלושה צוחקים תוך שהם נזכרים בעיקר בכמות חטיפי ה'במבה' שזכו להם במהלך תקופת הכלא. "כלא זה בסיס צבאי רגיל, עם רמה מסוימת של משמעת", מסביר נתניאל בפשטות. "יש לך משימות, יש ספירות שלוש פעמים ביום, או שאתה שומר או שאתה מנקה". "היה לנו המון זמן פנוי", מספר אבידן "הספקנו אפילו לסיים מסכת". אבידן מודה שאמנם מדובר במקום מדכא משהו, אבל "נקודת האור שם היתה בית הכנסת. כולם שם באים לבית הכנסת, ואנחנו היינו הדתיים היחידים. נחשבנו שם לרבנים ובאו לשאול אותנו שאלות. גם היו רבנים צבאיים שחיזקו אותנו מאוד, ואפילו ביקשו לקנות 'פניני הלכה' (ספריו של ראש הישיבה, הרב אליעזר מלמד)".

נקודת אור נוספת היתה הפגנת תמיכה מחוץ לכלא 6 שהתקיימה באחד ממוצאי השבתות. מאות אנשים, ביניהם רבנים ואישי ציבור, באו לשערי הכלא לחזק את ידי החיילים. "החבר'ה בכלא התלהבו כשהם שמעו שעושים בשבילנו כזה דבר", מספר נתניאל. העצרת עודדה וחיזקה, אולם השניים מבטיחים כי היו ממשיכים במאבקם גם ללא החיזוק מבחוץ.

 גיבוי מהחברים בפלוגה

את סוגיית הגיבוי הציבורי הם מחלקים לכמה רמות. בני המשפחה והסביבה הקרובה של כל אחד מהם, תמכו ושידרו חיזוק והערכה לאורך הדרך. גם המפקדים הישירים והחברים בפלוגה הביעו את הזדהותם, גם אם לא את הסכמתם, לעמידה העקרונית. "המפקדים אמרו: אנחנו מבינים את הדילמה שלכם, אבל אין מה לעשות. הם העריכו את זה שאנחנו לא מוותרים על אידיאלים. אנשים הבינו שאנחנו לא עושים פה דברים בשביל הנוחות של עצמנו, כמו נפקדים אחרים. הם כל הזמן העבירו אותנו הלאה, כי לא רצו להתעסק איתנו", אומר נתניאל. אבידן מספר על החברים בפלוגה שאמרו "חבר'ה, תלכו עם האמת שלכם עד הסוף אם אתם מאמינים בזה".

ברמה הציבורית, הם מספרים, היו אמנם כמה ח"כים של המגזר הדתי-לאומי שביקשו לבקרם בכלא. היו גם רבנים ששיגרו אליהם דברי חיזוק, כמו הרב דב ליאור והרב שמואל אליהו. עוד לפני שהגיעו הדברים לידי משפט וכלא, שוחח הרב ליאור בטלפון עם החיילים ואמר להם כי "כל מי שיש לו כוח, שיילך עם זה עד הסוף. יש פה חילול ה'". אולם במישור המאבק הציבורי, המחנה הדתי-לאומי על מנהיגיו, נטש והתעלם מהמצוקה, משתפים השלושה בתחושותיהם.

במיוחד התחדד התסכול אצלם על רקע פרשת ההורים מעמנואל שנשלחו למאסר. הטקס רב הרושם בו רבבות חרדים מלווים את האבות לכלא, שזכה לתמיכת הרבנים והציבור הרחב ולהד תקשורתי עצום, הדגיש עוד יותר את חוסר היחס והגיבוי של הציבור הדתי-לאומי לאסיריו האידיאולוגיים. "הם נכנסו לכלא עם עשרות אלפים, אנחנו נכנסנו לכלא עם הרס"ר", ממחיש נתניאל.

אלעד: "הכותרות שהיו על פרשת עמנואל היו צריכות להיות גם עלינו, אבל לציבור שלנו זה פשוט לא הזיז. פוגעים בחבר'ה שלנו חזק, והם לא עושים כלום. מה שקרה אצלנו היה למעשה בעיטה חזקה לכל הישיבות. אם שר הביטחון חושב שהוא יכול להכתיב לראש ישיבה מה לומר, אז המצב חמור, וזו רק ההתחלה. אבל אנשים לא עשו כלום. תראי איזה הד יש אצל החרדים. אצלנו היתה ישיבה של רבני ההסדר, שהסתכמה בכך שהם אמרו שצבא זה צבא והקב"ה זה הקב"ה, וזהו. אני חושב שרבים בציבור חשו שהיה צריך להגיד יותר ממה שאמרו הרבנים. שמהתורה נובעת המצווה לשרת בצבא, ולכן לא יתכן שתינתן פקודה שמנוגדת לתורה. לא עשינו דברים כדי שיגידו לנו כל הכבוד, אבל הציבור ציפה שהרבנים יגידו יותר".

נתניאל: "זה כואב. אנחנו בסך הכל אנשים פשוטים ששמים לב מה קורה, לאנשים הסיפור הזה היה נראה קל מדי. כששמעתי ברדיו את השידור של עצורי עמנואל, חשתי אכזבה - איפה הכוח הזה אצלנו? זה עצוב, כי אנחנו ציבור עם ערכים, וציבור שמשרת את המדינה בכל עוז".

בסופו של תהליך, כאמור, הבינו בצה"ל שהארבעה לא יוותרו על השתייכותם לישיבת הר ברכה, והם שוחררו משירות בצה"ל לאחר שעברו ועדת אי התאמה. אלעד סלה, נשוי ואב לילדה כאמור, שוחרר ראשון. נתניאל ואבידן, לאחר תקופת הנפקדות הראשונה, המאסר, וחודשי נפקדות נוספים אותם עשו בלימוד בישיבה עד שהצבא יחליט מה לעשות בהם, הובאו לפני כחודש לוועדה ושוחררו. חיים יהודה גרינוולד, שספג את הענישה המחמירה מכולם, ריצה שתי תקופות מאסר, עבר ועדה ונמצא מתאים לשירות, נשפט שוב למאסר אך לא נשלח לכלא. לפני מספר ימים התייצב שוב בפני ועדת אי התאמה ושוחרר. נתניאל סבור כי המהלך הוכיח שעמידה עיקשת מנצחת בסופו של יום גם ממסד גדול וחזק: "תמיד אמרו שצבא זה דבר גדול, אבל אפשר לראות עכשיו שמי שיש לו עוגן חזק, מטען תורני, דבר אמיתי - יכול ללכת עם האמת שלו עד הסוף, ובסוף ישחררו אותו. הם ראו שאנחנו לא מפחדים מכלא, שזה לא עוזר להם".   

במבט לאחור, אתם יכולים להבין את שר הביטחון, שהחליט לסגור ישיבה שהעומד בראשה קורא לסרב לפקודות בצה"ל?

אלעד מוחה בתוקף: "זה לא קשור לדיון. אנחנו היינו בצומת דרכים אם לעבור ישיבה ולוותר על דבר שאנחנו מאמינים בו. זה לא היה כדי להציל את הרב מלמד. מעבר לכך, צבא יהודי צריך לדעת להכיל גם דברים כאלה, כמו שהוא מכיל פרופסורים שקוראים להשמדת ישראל. זה גם מעוגן בפקודות: על פי פקודות השילוב הראוי, חייל רשאי לפעול על פי אמונתו ודרכו. זה שמישהו למעלה החליט שאיסור לגרש יהודים זה לא תורה, זו לא בעיה שלנו". השלושה מזכירים גם את פסיקותיהם של הרב גורן והרבנים הראשיים לשעבר בדבר האיסור לבצע פקודת פינוי יישובים, כאסמכתא הלכתית מוצקה לעמדתם.

מאוכזבים משתיקת הרבנים

הדיון ההלכתי מעלה מיד את שאלת התנהלותם של רבני הציונות הדתית בפרשה. שלושת הבחורים משתדלים לעדן את דבריהם ומדגישים כי הכל נאמר מתוך יחס של כבוד לרבנים, אולם ניכר כי ביקורת קשה מפעפעת בתוכם מתוך הניסיון שעברו. "לא היה לנו גיבוי מהרבנים, כי הרב אליעזר מלמד כאילו גיבה את מניפי השלטים, אז עכשיו הם יגבו את מי שהלך נגד הצבא? רבנים פחדו לפתוח את הפה, כי פחדו שיעשו להם בעיות", אומר נתניאל.

אלעד, ששירת במסגרת הרבנות הצבאית, דווקא ניסה ליצור קשר עם רבנים בתוך הצבא ומחוצה לו במהלך אותם חודשי אי ודאות, אולם לרוב נתקל באדישות או לכל היותר בהערכה חשאית. "לחלק מהרבנים פשוט לא היה אכפת", הוא אומר "מבחינתם הר ברכה - זו בעיה שלהם, שיידפקו. אפשר לדבר הרבה על כלל ישראל, אבל תכל'ס - הם יכלו לבחור לדבר ולעזור לתלמידים במצוקה, והם בחרו לא לדבר". אבידן מוסיף ומחדד כי "מדברים הרבה על כלל ישראל, אבל יוצא שזה מופנה רק לחילונים ולא לאלה שקרובים אליך".     

נתניאל: "זה יותר עמוק. אנחנו עשינו את התפקיד של הרבנים. הם בחרו לשתוק, אבל הם היו צריכים לעשות את זה. הרי זה לא דבר חדש שצריך לסרב לפקודה כזו, אז למה אנחנו צריכים לעשות את זה? זו עמדה תורנית, וזה התפקיד שלהם לומר אותה".  

 גם אם לא כל הרבנים מחזיקים בעמדתו של הרב מלמד, טוען אלעד, זה לא אמור היה למנוע בעדם להביע תמיכה בחיילים ובישיבה: "זה צריך להיות כמו במשפחה. יש אחים, דודים, לא כולם מסכימים עם כולם, אבל עוזרים ומגבים אחד את השני. פה הורגש שלחלק מהרבנים פשוט לא היה אכפת".

על פי הסטטוס שנקבע להם בצה"ל, הארבעה פטורים כעת משירות מילואים, אולם גם בתחום זה הם לא מתכוונים לוותר. "נציע את עצמנו למילואים אם יהיה צורך", אומר נתניאל. "לא ניתן ששר הביטחון לא ייתן לנו להשתתף במלחמה. אנחנו מוכשרים ללחימה, השתתפנו בפעילות מבצעית".

אולם גם אם לא יוכלו לממש את הזכות או החובה של שירות המילואים, הם לא מתחרטים. זה לא המחיר היחיד שישלמו: הם גם הפסידו את מענק השחרור והפיקדון שניתן לחיילים בסך שלושים אלף שקלים, וגם את המלגות לחיילים משוחררים באוניברסיטאות. "גם אם לא נשרת במילואים, המחיר היה שווה", אומר אבידן. "המעשה שעשינו היה חשוב יותר ממה שיעשו כמה חפ"שים (חיילים פשוטים) בצה"ל". ונתניאל מוסיף: "לא משנה מה המחיר, אנחנו עושים קודם כל את מה שאנחנו מאמינים בו. אחר כך את המחיר - נשלם".