בשבע 417: מפלגה על ספסל הנאשמים

ספירת מלאי עדכנית של נאשמי ומורשעי 'קדימה', לא כולל מי שנחלצו ממשפט בגלל חוסר ראיות

יאיר שפירא , י"א בכסלו תשע"א

* השופטת בייניש אישרה רכישת מגרש על ידי קבוצה דתית-לאומית ביפו, אך הניחה תשתית משפטית לאסור בעתיד בנייה ייעודית לציבור הסרוג * העדים כבר לא זוכרים מה היה, אבל זה לא הפריע לשופטת אילתה זיסקינד להרשיע תושב חברון בתקיפת נער ערבי

סיום פרשת משפטו של צחי הנגבי השבוע הוא הזדמנות מצוינת למבט רטרוספקטיבי על חברי הכנסת שהצטרפו למפלגה שהקים אריאל שרון לפני חמש שנים. אברהם הירשזון יושב בכלא. עומרי שרון ישב בכלא. על חיים רמון נגזרו עבודות שרות וקנס. על צחי הנגבי - קנס וקלון. נגד אהוד אולמרט הוגשו מספר כתבי אישום חמורים. תיקים נגד רוחמה אברהם ואלי אפללו נסגרו מחוסר ראיות.

 אינטרסים שאינם ראויים להגנה

איש מבני הציבור הדתי לא יצא השבוע לרחובות. אפילו חברי הכנסת סרוגי הכיפה וחברות הכנסת הדתיות לא הוציאו הודעה חריפה לתקשורת. אבל השבוע שוב הצליחו ברוני זכויות האדם, הרשמיים והבלתי רשמיים, להנחית עוד מכה על הלגיטימיות של בני הציונות הדתית, כחברה וכיחידים.

פסק הדין שפרסמה בראשית השבוע נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, אומנם חתם משפטית את פרשת בניין המגורים הקטן ביפו של חברת 'באמונה'. על פי פסק הדין, החברה ורוכשי הדירות לא ייאלצו להחזיר את המגרש למנהל מקרקעי ישראל, ויוכלו להשלים את הבנייה. אך מתחת למעטה ההחלטה הטכנית, השחילה הנשיאה בייניש מספר הערות המעניקות גושפנקה למסע הדה-לגיטימציה שערכו אזרחים ערבים, האגודה לזכויות האזרח וארגוני שנאה כמו 'שומרי משפט' לציבור הדתי-לאומי.

ראשיתו של הסיפור במגרש קטן בשכונת עג'מי שמנהל מקרקעי ישראל מנסה לשווק כבר מספר שנים. פעמיים איש לא ניגש למכרז. לפני שנתיים ניגשה רק קבוצה דתית שארגנה חברת 'באמונה', אך ההצעה נפסלה מכיוון שהיתה נמוכה מידי. מספר חודשים לאחר מכן שוב הוצא המגרש למכרז. 'באמונה' שיפרו את ההצעה וזכו בקרקע.

חודש וחצי לאחר הזכייה עתרו ארגוני שמאל וערבים מהשכונה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, ובקשו למנוע את מסירת המגרש לקבוצה הדתית. הם טענו שאסור למינהל לאשר הצעות במכרזים לקבלנים ולקבוצות אשר צפויים לשווק את הדירות בצורה שאינה שוויונית. השופט יהודה זפט דחה את הטענה, הטיל על העותרים הוצאות, ואפילו העיר על צביעותם. אותם ארגונים, כך הסתבר, ניסו לקדם את הקצאת הקרקע לפרויקט לערבים בלבד.

אשר על כן, בערעור לבית המשפט העליון הניסוחים של האגודה לזכויות האזרח ושותפיה היו מורכבים הרבה יותר. "ייחוד מקרקעי הציבור למגזר מסוים או לקבוצה מסוימת ייעשה במשורה ובהתקיים טעמים חברתיים מוצדקים",  נכתב בערעור. "קביעתו של בית המשפט קמא לפיה אין פגם בהתארגנות של קבוצת אנשים לרכישת מגרש לצורך בניית דירותיהם היא קביעה גורפת מדי, שכן בית המשפט לא הבחין בין אינטרסים ראויים להגנה לכאלה שאינם ראויים להגנה". ואם תהיתם אינטרסים של מי אינם ראויים להגנה, האגודה לזכויות האזרח מוכנה אפילו לבאר: "אין הצדקה להקצאה נפרדת של מקרקעין לציבור הדתי-לאומי, שהוא חלק מהרוב הדומיננטי במדינה ושאורח החיים שלו אינו מחייב יחס מיוחד מהמדינה".

הערבים מיפו ואנשי האגודה טוענים גם כי על המנהל היה להביא בחשבון כי ישראל זעירא, מנכ"ל החברה, מחזיק בדעות גזעניות, דבר שעלול להפר את "הדו-קיום העדין הקיים ביפו". זעירא, נזכיר, הוא גם מנהל 'ראש יהודי' - ארגון להפצת יהדות הפועל בתל אביב, ואינו נמנה באופן כלשהו על תלמידיו של הרב מאיר כהנא. לפיכך, האידיאולוגיה ה"גזענית" הפוסלת אזרחים מלגור בשכונות מעורבות היא השקפה דתית-לאומית. על הדו-קיום העדין ביפו, אגב, תוכלו לקרוא מעת לעת בעיתונים. עיקרו הוא ניסיון עדין של יהודי השכונה להיתקל כמה שפחות בחבורות של בני תשחורת ערבים.

בייניש, בהסכמת השופטים דנציגר ונאור, דחתה כאמור את העתירה, אך זאת רק משום שהתמהמהות של העותרים אפשרה ל'באמונה' ולמינהל להשלים את העסקה. השופטת ציינה שהאגודה לזכויות האזרח והעותרים הערבים מעלים כמה נושאים מעניינים לדיון. היא מציינת כי העתירה הפכה לתיאורטית ולכן היא לא תדון ברעיונות המעניינים הללו, אך בכל זאת מעירה מספר הערות, כמין הדרכות לבתי משפט מנהליים שידונו בעתיד בזכותה של קבוצה דתית-לאומית להקים פרויקט דיור.

בייניש "נוטה לדעה" כי לעותרים יש זכות עמידה על אף שלא השתתפו במכרז. היא "סבורה כי יש יסוד לטענה" כי המינהל צריך לפקח על שיווק דירות שיווני בידי חברות פרטיות שזכו במכרזי הקרקע. היא גם קובעת כי "יתכן שיש ממש בטענה" שהציבור הדתי-לאומי אינו בגדר קבוצת מיעוט הדורשת הגנה על מאפייניה הדתיים והתרבותיים. בעיקר, כותבת ביניש, "בהתחשב במיקומו של המגרש הנדון".

 אמון ללא מיצרים

מראשית שנותיה כעורכת דין עבדה שופטת בית משפט השלום בירושלים, אילתה זיסקינד, בשירות המדינה - רוב השנים באגפים שונים של פרקליטות המדינה. כבר למעלה מעשור היא משמשת כשופטת, וכרבים מעמיתיה שעברו מסלול דומה היא נחשבת לכזו הנוטה להזדהות עם טענות התביעה, ובעיקר לייחס משקל רב ביותר לעדויות של עדים המזוהים עם הממסד - שוטרים וחיילים למשל.

כך למשל גילתה השופטת אמון ללא מיצרים כאשר הכריעה את הדין בשבוע שעבר במשפטו של תושב חברון מיכאל פולק. על פי כתב האישום, שגובה בעדויות חיילים מלפני חמש שנים, פנה פולק לקבוצת חיילים וטען כי נערה יהודיה נחטפה בעיר. הם בדקו ומצאו שהדיווח אינו נכון, אך פולק התעקש "'ללמד את הערבים לקח" ותקף על רקע גזעני נער ערבי בן 13. פולק טען בעזרת סנגורו, איש הסנגוריה הציבורית עו"ד ואדים שוב, כי הוא הותקף בידי הנער וכמה מחבריו, ורק ניסה לעכב את הנער התוקף כדי שייעצר בידי החיילים או המשטרה.

זיסקינד אימצה את גרסת התביעה והרשיעה את פולק. העניין לא היה חורג ממעשה יום יום בבית משפט השלום בירושלים, לו היו החיילים עצמם מעידים על האירוע בבית המשפט. אך הללו הבהירו כי אין הם זוכרים את המקרה, שאירע כששירתו באזור לפני שנים. אשר על כן הם לא זכו לא לחקירה ראשית, ובוודאי שלא לחקירה נגדית מידי סנגורו של פולק.

השופטת בחרה להרשיע את פולק אך ורק על פי עדויות החיילים כפי שתועדו בחקירת המשטרה לפני שנים, מבלי שהנאשם יכול לנסות להפריך אותן.