בשבע 417: שאלת השבוע

התפוררות מפלגת העבודה - בעיה פרסונלית או תוצאה של אובדן דרך וחוסר רלוונטיות?

ירעם נתניהו , י"א בכסלו תשע"א

גם וגם/ דן מרגלית - עיתונאי

יש זיקה בין שתי האפשרויות המוצגות בשאלה. מפלגת העבודה מוצאת את עצמה בממשלה במצב של חיכוך מתמיד בין מרכיבי הקואליציה. מבחינה מדינית, היא ניצבת לבדה מול הליכוד, ישראל ביתנו וש"ס. הדבר מגביר את המתח בתוך המפלגה, שם יש גורמים רבים שאינם רוצים לראות את העבודה בממשלה.

המחלוקת הזו היא מחלוקת עניינית באשר להערכת הנכונות של הליכוד להגיע להסדר מדיני כל שהוא עם הרשות הפלשתינית. רבים במפלגת העבודה מטילים ספק בנכונותו או יכולתו של ראש הממשלה להגיע להסכם עם אבו מאזן, או אפילו רק לאמץ צעדים המנוגדים לתפישת הימין בליכוד ולתפישת ישראל ביתנו. מצב זה כופה על הממשלה שיתוק, שמעצים את הלחצים בתוך העבודה לפרוש מהממשלה.

למחלוקת פנימית עניינית זו נוסף מאבק דרמטי על הרכב ההנהגה. אמנם אהוד ברק גבר על חודו של קול בהתמודדות עם יריביו, אבל המחנה שניקשר בצורה זו או אחרת בעמיר פרץ לא התפורר ולא התפרק, ונותרו מרכזי כוח נוספים, כך שהמשך הנהגתו של ברק תלויה בהם. בעיקר כוונתי לתומכי יו"ר ההסתדרות עופר עיני והשר בנימין בן אליעזר. כוחות אלו צופים בירידת מעמדה הציבורי של מפלגת העבודה כמו שהדבר משתקף בסקרי דעת קהל שונים. מרכזי הכוח השונים במפלגה הגיעו למסקנה שיש צורך בחילופי הנהגה, אבל אין ביניהם הסכמה מי המועמד המתאים לעמוד בראשה. לפיכך, בשלב זה יש מועמדים שונים המבקשים את הכתר לעצמם, וגם התחרות ביניהם מעצימה את יחסי האיבה הרווחים במפלגה.

בסיכומו של דבר, פרישה מהממשלה תבטא רצון סמוי להיפרד משר הביטחון, ואילו המשך הישיבה הרעועה בקואליציה מבטאת נכונות להמשיך עמו על תנאי.

ברק הוא רק הקברן / אריה אלדד - ח"כ (האיחוד הלאומי)

אריה אלדד

כששינתה  מפא"י ההיסטורית את שמה, והפכה למפלגת העבודה, היא התנתקה בכך משני שורשיה האידיאולוגיים העיקריים. היא חדלה להיות מפלגת פועלים, והתנתקה מארץ ישראל. עוד ארבעים שנה חיה על תחליפי חזון: סוציאל-דמוקרטיה, פרגמטיזם, 'שלום', אך לאלו היו סוכנים טובים וזריזים ממנה. משאבד חזונה הציוני-סוציאליסטי, נחרץ דינה למוות אִטי.

אהוד ברק איש רב פנים: חייל ומפקד אמיץ, בעל מנת משכל המספיקה לשניים, מתעשר מהיר, פוליטיקאי כושל, מתנער ובורח מאחריות, תככן בכל עת, תאב בצע ומושחת, תחמן ונפתל גם כשאין צורך. במפלגת העבודה בחר כי הייתה בעיניו הפרוסה שעליה מרוחה חמאת השלטון. לזכותו ייאמר כי כשהגיע אליה – כבר לא נשאר בה כמעט מאומה מהפועלים או מארץ ישראל. הקמת קדימה בשל בגידת חבורת אריאל שרון באידיאולוגיה של הליכוד יצרה תחרות קשה מנשוא במחנה נטולי האידיאולוגיה. ולפיכך אהוד ברק לא חיסל את  מפלגת העבודה. הוא רק הקברן שלה. שחיתותו הפוליטית והאישית ('עמותות ברק', 'חברת קרדו', העובדת הפיליפינית), והתבססותו במרומי מגדלי אקירוב העמיקו את קבורתה של מפלגתו. זו אולי הייתה שורדת בזכות האינרציה עוד שנים מספר, אבל היא הפכה בעיקר מיותרת.

היום צריך מיקרוסקופ משוכלל מאוד כדי לזהות את ההבדלים בין התכניות המדיניות של העבודה, קדימה והליכוד. שלושתן חותרות להקמת מדינה פלשתינית בלב הארץ. מדיניותן הכלכלית-חברתית היא נגזרת של מיקומם בקואליציה או באופוזיציה, לא של השקפת עולם. ולפיכך אין עוד צורך במפלגת העבודה. כשמושחתֵי קדימה מאכלסים את בתי הסוהר ובתי המשפט, מי צריך מנהיג מצופה טפלון שאינו מספק אפילו את ההנאה בקריאת "מושחתים- נתפסתם". כשנתניהו תומך במדינה פלשתינית – מי צריך את ברק?

 

להתמקד בערכי הצדק החברתי

הרב יהודה גלעד/ מראשי ישיבת מעלה גלבוע ורב קיבוץ לביא, לשעבר ח"כ (העבודה-מימד)

הבעיה הפרסונלית ברורה וגלויה לעין. היום אין מנהיגות בעלת שיעור קומה ערכי ומוסרי, ובפרט במפלגת העבודה.

לגבי הרעיונות והדרך – הדבר מורכב יותר. הצד החברתי-סוציאלי הוא אמירה ערכית ולא נס לחה של אמירה זו. התפישה של צדק חברתי, הדאגה לעובד ולחלש, מאבק בקפיטליזם החזירי – כל אלה דגלים שצריך להניף ביתר עוז היום. הבעיה שהדברים האלו נזנחו לחלוטין ע"י חלק מהמנהיגים שגרים במגדלי אקירוב.

כך שנזנח הצד החברתי, ואילו הצד המדיני קיבל בולטות. ועל אף שהערך לחתירה לשלום כדי למנוע שפיכות דמים ולשמור על מדינה יהודית הוא אמתי, ערך זה צריך להיות מחובר למציאות. חתירה להסדר שלום הוא דבר טוב, אבל רק באופן ריאלי. וזו הבעיה הגדולה של השמאל שאינו מבין שאין שותף רציני בצד השני שמוכן להכיר בקיומינו כמדינה יהודית. וכאשר מנהיגות מפלגת העבודה ממשיכה בתפישות הקלסיות בלי להתחשב במציאות היום – זה חלק מהכישלון הקולוסאלי שלה היום. המצב הזה גורם לחלק גדול בציבור שכן מאמין בגרעין הערכים הללו לנטוש את מפלגת העבודה שמצטיירת 'משיחית שלום' בכל מחיר.

עוד נקודה חשובה, אם כי היא אינה מרכזית, היא שמפלגת העבודה הופכת להיות חילונית מאוד ומנוכרת למסורת. היא נשארת 'אשכנזית מנוכרת' בעוד הציבור הכללי הופך יותר ויותר מסורתי ומחובר למקורות היהודיים ולשיח היהודי.

לסיכום – פרסונלית בוודאי יש בעיה. מבחינת הדרך – הערכים הבסיסיים הם בעיניי נכונים ותקפים גם היום, כולל הגרעין בתחום הפוליטי, אבל יישומם הולך ומתנתק מהמציאות הראלית, וניתוק זה הוא המדיד רגליהם של אנשים שבעבר תמכו במפלגה.