בשבע 417: סופה של חברת הלומדים?

מבחינה כלכלית וחברתית, הלומדים אינם יכולים להמשיך להתקיים במתכונת הנוכחית כדאי לכוללים החרדיים ללמוד מעמיתיהם בציונות-הדתית

אשר כהן , י"א בכסלו תשע"א

סוגיית תקצובם של האברכים הלומדים בכוללים מתחילה להיראות כהזדמנות שהוחמצה לקיים שיח ציבורי ובירורים מעמיקים בשאלות יסוד חשובות ובעלות השלכות נרחבות לזהותה היהודית של החברה הישראלית ומדינת ישראל. בדומה למקרים נוספים, גם הפעם סוגיה חשובה הפכה לעוד משבר קואליציוני, שאלה עקרונית הפכה לבעיית יציבותה של הקואליציה, ובירור רעיוני-ערכי הוחלף במקח וממכר פוליטי.

סוגית תקצובם של האברכים לא יכולה להיות מנותקת מהשאלה העקרונית-ערכית והחברתית-לאומית של המשך קיומה של חברת הלומדים החרדית כיום. חברת לומדים היא אנומליה כלכלית-חברתית ייחודית וחסרת תקדים גם במונחי העולם היהודי: תרבות-משנה מובחנת ומוגדרת מציבה כאידיאל היערכות חברתית שבמסגרתה כל גבריה, ללא יוצאים מן הכלל, מחויבים להקדיש את כל זמנם ומרצם, כל חייהם, ללימוד תורה. אמנם בדומה לכל אידיאל הוא לא מיושם במלואו, אבל עצם הגדרתו וניסוחו הוא בעל משמעות רבה. כך, לדוגמה, מגשימי האידיאל בחברה החרדית נחשבים לבעלי מעמד גבוה ויוקרתי בהשוואה למי שאינם מגשימים אותו.

אידיאל זה וצורת יישומו היו סבירים והגיוניים בשנות החמישים שהוקדשו תחת הנהגתו של החזון-אי"ש לשיקום עולם התורה החרדי, שברובו המכריע הושמד בשואה. אלא שמאז חלפו כמעט שלושה דורות. עולם התורה הגיע לפריחה ולשגשוג בכמות הישיבות לא רק במדינת ישראל, אלא גם בארה"ב. הסימן המובהק לכך הוא הגידול המדהים במספר הנהנים מהסדר 'תורתו אומנותו'. מדובר בגידול חסר כל פרופורציות, הן בהשוואה לגידול באוכלוסייה היהודית, הן בהשוואה לגידול באוכלוסייה החרדית.

האנומליה הכלכלית-חברתית הזאת עוד התאפשרה כל עוד נותרה בהיקפים המאפשרים למדינה לכלכל אותה. אלא שיותר ויותר מחקרים מצביעים על הסכנה הלאומית הקיומית, ממש כך, בהתמשכותה של חברת הלומדים במתכונתה המלאה או אף הקרובה לכך. כך, לדוגמה, מזהיר הדו"ח האחרון של מרכז טאוב, בראשות הכלכלן דן בן דוד, שישראל מתקדמת בעקביות למצב שאינו בר קיימא. לא למציאות שיהיו בה קשיים, לא למשבר, אלא למצב שאינו בר קיימא. עובדת היסוד הפשוטה והבסיסית ביותר היא שמדינה לא יכולה להרשות לעצמה שתרבות משנה שמשקלה מתקרב לעשרה אחוזים מהחברה היהודית תתפקד כחברת לומדים.

אבל לא מדובר כאן רק באנומליה כלכלית-חברתית. במובנים רבים מדובר באנומליה דתית-תורנית. אמנם ידועה היטב החובה לקבוע עתים לתורה. אולם הקביעה שכולם יקדישו את כל חייהם ללימוד תורה היא מוטעית מבחינה תורנית-דתית. הקדשת החיים ללימוד תורה פירושה מאמץ אינטלקטואלי עצום המצריך יכולות גבוהות, כישורים, תכונות ונטיות לב. ההנחה שכולם מתאימים לכך היא מופרכת מן היסוד. זה כאילו היינו אומרים שכל המשתייכים לשנתון גיל מסוים מתאימים לסיים תואר שני או שלישי. לימוד תורה כמשימת חיים אינו פחות מזה, וסביר שאפילו יותר.

התוצאה של אותה אנומליה היא שבכוללים הרבים מתחבאים, במודע ושלא במודע, אברכים רבים שאינם מתאימים ללימוד אינטנסיבי כזה בגלל כישוריהם, יכולותיהם או סתם נטיות ליבם. האידיאל החרדי כלא אותם שם. על רקע זה מתעוררת השאלה האם ובאיזו מידה נפגעת רמתם ואיכותם של לימודי התורה ברבים מהכוללים החרדיים.

אני מסתכן בהערכה שבכוללים ציונים דתיים איכות הלימוד גבוהה מהממוצע החרדי. דווקא הפתיחות היחסית והגיוון הציוני הדתי המאפשר מסלולי התפתחות אישיים מגוונים, הוא המבטיח איכות גבוהה ללימודי התורה. סביר להניח שאלה שהגיעו לכוללים הציונים הדתיים עשו זאת מתוך בחירה בין מספר אפשרויות ומתוך נטיות ליבם ללימוד תורה אינטנסיבי. תהליך הברירה הטבעי עשה את שלו ולכוללים אלה הגיעו המתאימים כשהאחרים פנו למחוזות אחרים.

בסוגיה זו היה ראוי שגם הציונות הדתית תיתן את קולה דווקא בגלל היותה מגוונת בכל הנוגע לשילוב הראוי בין מספר המקדישים עצמם ללימוד תורה, לבין האחרים המעורבים בכלכלת המדינה ובשוק התעסוקה כחלק מתרומתם לחברה. השילוב הזה, יש לזכור, היה קיים מאז ומתמיד בעם היהודי וכך ראוי שימשיך להתקיים גם במחנה החרדי.