בשבע 418: במקום טוב, בין התנ"ך לרובה

במחשבה שנייה, אין מה להיעלב מדבריו של השחקן שמיקם את תרבות המתנחלים "בין התנ"ך לרובה"

עמנואל שילה , י"א בכסלו תשע"א


"הקהל שלנו לא בא מההתנחלויות, הם לא אנשי תרבות, כל תרבותם בין התנ"ך לרובה", הטיח השחקן והתסריטאי אסף הראל בציבור המתנחלים, במסגרת עוד סבב של מהלומות מילוליות סביב פרשת החרם על היכל התרבות באריאל.

מי שמצפונו הרגיש אוסר עליו לדרוך ביישוב חוקי שנבנה בהחלטת ממשלות ישראל, ייכבד ויוותר על התמיכה הכלכלית של המדינה. על הזכות המצפונית לבחור איפה להופיע ואיפה לא צריך להיות מוכנים גם לשלם מחיר
 במחשבה שנייה, אין מה להיעלב מדבריו של השחקן שמיקם את תרבות המתנחלים "בין התנ"ך לרובה". זה הרבה יותר טוב מתרבות שממוקמת בין צעידה במצעד הגאווה לנהיגה תחת השפעת מריחואנה

בתגובה נזעמת להתבטאות המכלילה, המעליבה והלא ממש מדויקת, השווה יו"ר מועצת יש"ע דני דיין את אסף הראל בעל הקרחת לגלוחי הראש האנטישמיים מגרמניה.

יודעים מה, במחשבה שנייה זה לא נשמע לי כזה עלבון. נדמה לי שגם אנשי הפלמ"ח לא היו נעלבים אילו נאמר עליהם שתרבותם ממוקמת בין התנ"ך לרובה. אם כי במקרה של הפלמ"חניקים צריך להוסיף עוד קוטב למתחם משולש שיכיל גם את תרבות הקומזיץ והסחיבה מהלול.

הרובה הוא אכן אחד הקטבים התוחמים את עולמה התרבותי של ישראל, לפחות כל עוד נתעקש להמשיך להתקיים כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית יחידה בתוך מרחב עצום של אסלאם קנאי ומשטרים טוטליטריים לוחמניים. זהו אותו רובה בו אחזו רבים מאוד מצעירי ההתנחלויות אשר התנדבו ליחידות הלוחמות של צה"ל, לחמו בחירוף נפש ולעיתים אף נהרגו או נפצעו, בעת שהגיבור המצפוני אסף הראל העביר את שירותו הצבאי בתיאטרון צה"ל.

ולגבי הקוטב השני, התנ"ך - האם היתה או תהיה יצירה יהודית מופלאה ממנו? האם בין יצירותיהם של שמואל הספרי, עודד קוטלר, ענת גוב, עמוס עוז, דויד גרוסמן ושאר חותמי מכתבי ההחרמה אפשר למצוא ולו יצירה אחת שיכולה להתקרב לגובה ולעומק החד-פעמיים של נביאי ישראל כותבי התנ"ך?

אני מרגיש מצוין באוויר התרבותי של יהודה ושומרון, שבו חיו גם דוד ושלמה: בין החרב לבית המקדש, בין הנבל והכינור לבין חכמת קוהלת ומשלי ותפילות ספר תהילים. בהזדמנויות הנדירות שבהן אני דורך בתיאטרון, רק כדי לראות משהו מפירות הביכורים של התיאטרון היהודי המתחדש, לא אכפת לי לנסוע לצורך כך לתל-אביב או לירושלים.

על הצגותיהם של אמני השמאל המתנשאים אני מוותר ברצון רב. כמובן, כל עוד תושבים באריאל או במקום אחר ביו"ש מרגישים צורך בתיאטרון הזה, ודאי שאין לקבל החרמה שלהם. מי שמצפונו הרגיש אוסר עליו לדרוך ביישוב ישראלי חוקי שנבנה בהחלטת ממשלות ישראל, ייכבד ויוותר על התמיכה הכלכלית של המדינה. על הזכות המצפונית לבחור איפה להופיע ואיפה לא צריך להיות מוכנים גם לשלם מחיר. תשאלו את אנשי המגמה החסידית בעמנואל, שבגלל התעקשותם לבחור מי תלמד אצלם ומי לא נאלצים כעת לממן בית ספר לבנותיהם ללא סיוע ממשלתי.

אבל שאיפתנו האמיתית לא צריכה להיות להביא אלינו את היצירה הפגומה והקלוקלת שמייצרת אליטת השמאל - שהתרבות של רבים מאנשיה ממוקמת בין צעידה במצעד הגאווה לבין עישון מריחואנה תוך כדי נהיגה - אלא להקים בית לתרבות אחרת, ברוח יהודית וחלוצית. זה כבר קורה למעשה, גם אם אסף הראל או גדעון לוי עוד לא שמעו על כך. במוסיקה, בשירה ובספרות כבר יש ניצנים יפים. גם תורם של התיאטרון והקולנוע עוד יבוא - כבר עובדים על זה. אלא שבהפקות הבמה והמסך היקרות קיימת תלות כמעט מוחלטת בתקציבי קרנות ציבוריות, שהממסד התרבותי החילוני-שמאלני שולט בהם. הכספים של הקרנות הללו שמורים לסרטים ומחזות שממחזרים עד לזרא את מסרי הכיבוש המשחית והמלחמה חסרת התוחלת, אך נמנעים ממי שמבקשים לייצר תרבות בעלת מסר יהודי לאומי.

שרת התרבות לימור לבנת ראויה לשבחים על התייצבותה בחזית מול חרם האמנים. אך כדי שפרס היצירה הציונית שעליו הכריזה לא יישאר מיותם ממועמדים ראויים לזכייה, עליה להקדים ולייסד קרנות תרבות שהשולטים בהן יזרימו חמצן תקציבי ליצירה המבקשת לבקוע מתוך המתחם התרבותי שבין התנ"ך לרובה.

ועוד הערה לסיום: מישהו היה צריך לקחת את תפקיד המבוגר האחראי ולעצור את ההידרדרות המפלגת הזאת לחרמות ולחרמות-שכנגד. למעשה, יש מי שזוכה לכהונה רמה ומכובדת ולתקציב נדיב במיוחד כדי למלא את תפקיד השמירה על אחדות העם. הוא מכהן כנשיא המדינה, קוראים לו שמעון פרס, והוא היה יכול לעצור את ההשתוללות של אנשי החרם. אך משום מה דווקא הפעם נדם קולו, הנשמע תדיר ברמה. תושבי העיר אריאל, שהוא דחף להקמתה, לא זכו להגנתו. אולי ניחר גרונו מרוב דיבורים על הצורך לחתור להקמת מדינה פלשתינית.

אילת וידר-כהן, יו"ר הוועד המנהל של 'קולך', חזרה מטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן לחברתה ד"ר חנה קהת, ובליבה תהייה מעיקה. במאמר שפירסמה באתר 'וינט' תוהה וידר-כהן על הפער בין "שלל הברכות ודברי ההערכה" שקיבלה קהת בטקס, לבין "העוינות הרבה והמתקפות הקשות" להן זכתה בתוך החברה הדתית. מתוך שאלת היחס האישי כלפי קהת יוצאת וידר-כהן להלין על היחס הכללי של הציבור הדתי-לאומי לארגון 'קולך': "מדוע בתוך ה'משפחה' אנו זוכים בעיקר לביקורות, ובמבט מבחוץ אנו זוכים להערכה וכבוד?"

התשובה לתהייה הזאת פשוטה עד מאוד: ההערכה מבחוץ והביקורת מבפנים הם שני צדדיו של אותו מטבע.

הציבור הדתי-לאומי מסתייג מ'קולך' מתוך תחושה שהארגון פועל בתוכו כסוכן שינויים מטעם האליטה החילונית-שמאלנית, אשר מבקשת להעסיק אותו בסכסוכים פנימיים, לחתור תחת מעמדם של מנהיגיו הרוחניים, לפורר אותו מבפנים, להטמיע בתוכו את השקפתה ולהסיר אותו מדרכו.

אי אפשר שלא להתייחס בחשד לארגון שנתמך כספית בידי אנשי השמאל הרדיקלי של 'הקרן החדשה לישראל'. זהו אותו תמנון רב זרועות ועתיר ממון שתומך גם בארגוני הרפורמים והקונסרבטיבים, בעמותות ההומואים והלסביות, בארגוני השמאל החותרים להחרבת ההתיישבות ביו"ש, בארגונים הפרו-פלשתיניים שעלילותיהם הזינו את 'דו"ח גולדסטון', ובעמותות של ערביי ישראל שחותרות להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. פעילותו של 'קולך' משתלבת היטב בחזון המדינה החילונית-ליברלית של קברניטי הקרן הפוסט-ציונית. 'קולך' זוכה לשבחים מבחוץ ובכירותיו מעוטרות בתארים משום שמבחינתה של האליטה החילונית-שמאלנית מדובר בארגון השוקד על הטמעת אידיאולוגיה מודרנית מתקדמת בקרב ציבור חשוך ומסוכן, מיושן ופרימיטיבי. לא במקרה באה שולמית אלוני לכנס 'קולך' לפני שלוש שנים והביעה תקווה אופטימית כי נשות הארגון יצליחו יותר ממנה במאבקן נגד בתי הדין הרבניים.

הציבור הדתי-לאומי מעוניין בהחלט בקידום נשים בכל דרך ראויה ואפשרית שאינה סותרת את היהדות וההלכה. הוא פתוח לרעיונות חדשים ולשינויים זהירים והדרגתיים. אבל התחושה הבריאה של רוב הסרוגים  אומרת שב'קולך' מגזימים מאוד, גם באידיאולוגיה הרדיקלית שחותרת למחיקה כמעט מוחלטת של השוני המגדרי, וגם בשיטות הפעולה הלוחמניות.

יותר מכל מעוררת תהיה העובדה שאש הביקורת הפמיניסטית של נשות 'קולך' לעולם מופנית פנימה, כלפי התורה וחכמיה וכלפי הציבור הדתי-לאומי, מוסדותיו והנהגתו, ולעולם אינה מופנית החוצה. לא תמצאו אותן נאבקות נגד החפצה של גוף האישה בפרסומות בוטות הנמרחות על שלטי ענק ברשות הרבים. כשאפשר לטעון בשם הפמיניזם לטובת ערכים יהודיים, הן לא נמצאות שם כדי להיאבק בגופים חילונים ובתרבות הצהובה. הן מתרחקות מעימותים עם התקשורת החילונית הצהובה, אולי משום שהן נהנות מתמיכתה במאבקיהן בתוך הציבור הדתי פנימה. אגב, גם לא תשמעו כמעט את חנה קהת מותחת ביקורת פמיניסטית פומבית על הציבור החרדי שבתוכו גדלה, למרות שמעמד האישה בו נמוך לאין ערוך ממעמדה בציונות הדתית.

למרות היומרה לדאוג לאישה הדתית, לא תמצאו את נשות 'קולך' דואגות לאינטרסים מובהקים של נשים דתיות שאינם כרוכים במאבק בממסד הרבני או בנורמות דתיות מקובלות. הן לא יאבקו למען התחשבות של מקומות עבודה בצרכיה של האם העובדת. הן יעלו על בריקדות במאבק על זכותה ההלכתית של הרווקה הדתית להרות ללא נישואין, אך יטרחו מעט מאוד באפיק המוסכם והרצוי ביותר - סיוע במציאת בן זוג. את הביקורת שלהן, שלעיתים  אמנם אינה משוללת יסוד, הן נוהגות להטיח בעוצמה רבה ובביטויים עזים מעל דפי התקשורת החילונית, אשר נהנית להשתמש בדבריהן כדי לנגח את הציבור הדתי, מוסדותיו והנהגתו. אז מה הפלא שהציבור הזה חש שלא הדאגה לאינטרסים שלו עומדת בראש מעייניהן? מה הפלא שהוא לא משיב להן אהבה?

כאחד ממבקריו של 'קולך', אשמח לשנות את יחסי לארגון יום לאחר שיעשה שני צעדים: יודיע על ניתוק חבל הטבור הממוני שמחבר אותו אל הקרן לישראל חדשה, ויקים פרויקט שידוכים רציני לצורך פתרון בעיית הרווקות המעיקה בדרך המלך של מציאות בן-זוג.