בשבע 418: 'על דעת עצמי'

כשאדם מביך עצמו בראש חוצות, זה מחזה לא נעים. זה נעים אפילו פחות כשהאיש הוא די מוכר ולא לגמרי בלתי מוכשר...

אבי סגל , י"א בכסלו תשע"א

ההבדל הקטן

"כשעשיתי את 'שוטטות' אמרו לי גם כן, מה זאת התוכנית המתנשאת הזאת, את מי זה מעניין, אחורי הקלעים של טלוויזיה. הלכתי בשוק ברמלה ובהתנחלויות, הקהל מכור ל'שוטטות', מכור" (אסף הראל, NRG, 21.12.2004).

"אנחנו, בתור אנשי טלוויזיה, אין לנו אפשרות לא להציג באריאל. הלוואי והיה אפשר. אני חושב שהרבה אנשים היו מוותרים על ה-0.000 אחוז שאנחנו מקבלים שמה" (אסף הראל, גל"צ, 14.11.2010). 

שוחר רע

כשאדם מביך עצמו בראש חוצות, זה מחזה לא נעים. זה נעים אפילו פחות כשהאיש הוא די מוכר ולא לגמרי בלתי מוכשר, וממש-ממש בלתי נעים כאשר הוא מתיימר להיות איש תרבות ורוח ומתגלה כבור וכאידיוט מושלם. מצד שני, אם זה כבר קורה, טוב שזה קורה בצד ההוא של המתרס הפוליטי.

"קהל שוחרי התרבות לא יושב בעפרה ובאריאל", אמר השבוע איש הטלוויזיה אסף הראל, "זה קהל שגם ככה תרבותו היא לרוב איפשהו בין התנ"ך לרובה". הראל לא טרח להסביר, ולו לעצמו, מדוע עיריית אריאל מגייסת הון עתק כדי לבנות אולם תיאטרון בעיר שאינה שוחרת תיאטרון. מצד שני, מי שגרם לערוץ 10 לשלם 120 אלף שקל לח"כ רוחמה אברהם בעוון הוצאת דיבה – חושב ככל הנראה שגם ראשי ערים מוכנים לבזבז ממונם של אחרים כמוהו.

מעבר לניתוק מהמציאות בדבריו של הראל, מעניין במיוחד היחס שהוא מפגין כלפי 'תרבות התנ"ך', שאותה הוא מציג כניגוד לתרבות התיאטרון. באופן אולי לא מודע, מבטא הראל במילים את ההתייוונות האולטימטיבית שלו ושל רבים מחבריו, המכתירים את התיאטרון כתרבות "אמיתית" ואת התנ"ך כתרבות של מתנחלים – לצד הרובה ואולי גם הדובון.

בהקשר זה, שווה להזכיר חלק מייחוסו המשפחתי של הראל: אחיו הגדול אמיר הוא אחד ממפיקי הסרט 'גן עדן עכשיו', שגיבוריו החיוביים הם מחבלים מתאבדים, ואחד מדודיו הוא מנהל סינמטק ת"א אלון גרבוז, שהיה הראשון להקרין את הסרט באופן מסחרי. ללמדנו כי בניגוד לדבריו של אסף הראל, התרבות הנמצאת איפשהו בין ספרי דת לנשק חם – מקובלת וחביבה דווקא על משפחתו הקרובה.

פוגעים ברגשות

הערה אחרונה ודי על חרם האמנים: לעתים נדמה כי תומכי ההחרמה לא מבינים על מה כל הזעם. אחרי הכול, מותר להם להביע דעה, ויש כיבוש, והמקום לא חוקי, ועד שלא יהיה הסדר, וזה עניין מצפוני כמו שמירת שבת, והם בכלל לא מחרימים את תושבי אריאל אלא רק את השטח, את האדמה, את שירת העשבים. אז מה פתאום אנו יוצאים בחרם נגדי, ומאיימים בהפסקת תקציבים, ויוצרים לחץ ציבורי על מפרסמים? מה, כבר אין חופש ביטוי במדינה הזו?

לפחות מבחינתי, העניין פשוט עד גיחוך, והוא כלל לא קשור לפוליטיקה או לחוק או למצפון. אנשי אריאל הם האחים שלי. מי שפועל כדי לפגוע בהם, או שתוצאות פעולתו מהוות פגיעה בהם, יש לו עסק לא רק עם שר האוצר שטייניץ אלא גם איתי. כל ההסברים המפותלים על מעמד העיר או עתיד השלום לא מעניינים את קצה ציפורני הקטנה. היחס שלי לפגיעה באחיי הוא רגשי בלבד, כפי שזה אמור לקרות במשפחות נורמליות. אם למחרימים היתה טיפת יושרה, הם היו מודים שזוהי גם ההתייחסות שלהם – רגשית ולא שכלתנית – ושכל ההתפלפלות המצפוניסטית נועדה רק להסוות את הניכור האישי העומד בבסיס המאבק. גאון הדור אסף הראל הדגים זאת מצוין.

אדום נופל

יום ה' בשבוע שעבר, עשר בבוקר. אני יושב מאחורי הגה בצומת בני-ברקי, ממתין לרמזור שיתחלף. פתאום, מול עיניי המשתאות, מתאבד האיש האדום מהרמזור להולכי רגל. כלומר, הכיסוי ניתק מהרמזור, נופל ומתרסק על האי-תנועה ומותיר אחריו נורה קטנה, עלובה ונטולת צבע.

האירוע הטראומטי מעורר בי הרהורים אקזיסטנציאליים. אם אתה עומד במקום יותר מדי זמן – בסוף תיפול. בהחלט אירוע המסמל את החיים, שלא לומר את בני ברק. בינתיים מתחלף הרמזור שלי, ואני חולף על פני האיש האדום המרוסק וחברו הירוק העגמומי המשקיף מלמעלה. "מוסר השכל", אני רושם לעצמי בפתק מאוחר יותר, "לעולם אל תעמוד במקום. ואם אתה כבר עומד, אז לא מתחת לרמזור".

בקטנה

א. "שנתיים מהיום התופעה הזאת תתכווץ עד תיעלם" (הסופר והתסריטאי עוזי וייל על תוכניות ריאליטי, מתוך ראיון ב'העיר', השבוע לפני שנתיים).

ב. באוטובוס שבו נסעתי נתלה שלט בזו הלשון: "לידיעת הנוסעים! אין לשוחח בטלפון סלולארי על יד הנהג. הסלולארי משגע את מערכת המחשוב". לידיעת חברת האוטובוסים: הטלפון הסלולארי משגע גם את הנוסעים, שלא לדבר על הסרטן במוח שהוא מביא להם. אין סיבה לדאוג למערכת המחשוב יותר מאשר לבריאותם הנפשית של בני האדם.

ג. לא מכבר התייחסתי כאן לדף הפייסבוק הדידקטי של יאיר לפיד, שצבר מאז פתיחתו כמות מפחידה של חברים ו'לייקקנים'. זה המקום להמליץ בחום על דף פייסבוק אחר בשם 'Yair Lapid Comics' המפוצץ כל אחד ואחד מהסטטוסים הנפוחים של לפיד באמצעות ריבועי קומיקס קולעים ובדרך כלל מצחיקים. אם הייתי חושב שלפיד עצמו קשור בקומיקס הזה, הייתי שוקל להצביע לו.

ד. מבזק די-וי-די: הסרט הצרפתי 'לאהוב אותך מאז' הוא סרט נוגע ללב על שתי אחיות המחדשות את הקשר ביניהן לאחר שאחת מהן שוחררה ממאסר רב שנים. היחסים בין הדמויות הראשיות משורטטים בעדינות וברגישות, ושתי השחקניות עושות עבודה מצוינת. ועדיין, יש בתסריט משהו מעט שבלוני וצפוי, וחסר לו מעט תבלון שיהפוך את הסרט לגדול באמת.

בעשרה מאמרות

בדומה לחורבן הבית, בדומה למלחמת העולם, גם הקפאת הבנייה ביו"ש עומדת כנראה לעבור סיבוב שני. הימין, כמובן, מתנגד להקפאה, למרות כל ההבטחות האמריקניות למטוסים חדישים, להגברת הלחץ על איראן ולליטוף המצח של ילדינו לפני השינה. ועם זאת, אנו לא חייבים ללכת עם הראש בקיר. ברור שזהו רעיון גרוע להקפיא בנייה תמורת 20 מטוסים, אבל אפשר בכל זאת להרכיב חבילת הטבות שתצדיק הקפאה זמנית ומוגבלת ביהודה ושומרון. אם נשיא ארה"ב היה מציע לנו אחת מעשר ההטבות הבאות, לא הייתי שולל זאת על הסף – ייתכן כי ההצעות האלו שוות את המחיר.

1. תמורת הקפאת הבנייה, תבטיח מזכירת המדינה האמריקנית להפסיק עם המחמאות לראש ממשלת ישראל. זה לא משפיע עליו לטובה.

2. שלמה ארצי לא יכתוב בתים לשיריו במשך שלושה חודשים, ובינתיים ינסה להגיע להסכם שלום עם אפרים שמיר.

3. הפרשן עפר שלח יפרסם טור דעה הכולל ארבע מילים בלבד: "בזה אני לא מבין".

4. חברות הכבלים והלוויין יעלו לשידור ערוץ חדש שבו לא תהיה אפילו תוכנית אוכל אחת.

5. נשיא ארה"ב יחליף את שם משפחתו מ'אובמה' ל'אהוד', רק בשביל השעשוע שזה יעורר.

6. ג'ודי ניר-מוזס-שלום תצטרף לקבוצת "שרה נתניהו האמא של מדינת ישראל" בפייסבוק.

7. תיחשף זהותו האמיתית של הטוקבקיסט 'גורנישט'.

8. מכבי ת"א תנצח בדרבי משער דרדלה בדקה האחרונה. במחשבה שנייה, זה שווה שלוש שנות הקפאה, לא שלושה חודשים.

9. יונית לוי תשדר כתבה על הקפאת הבנייה מבלי לצרף אליה כל תגובה אישית. אני רציני: המהום אחד של לוי בסיום הכתבה, והכול מבוטל!

10. אגרת הטלוויזיה והרדיו תבוטל. טוב, תפסתם אותי – הלכתי על רעיון הזוי ובלתי אפשרי לחלוטין כדי לדחות כל אפשרות של הקפאת בנייה.