בשבע 418: ויהי אור

מאז שהייתה מורן בת שש הרגישה באופן תמוה שאחיה הקטן אור ימות. היא נהגה להביט עליו כתינוק בתחושת צער לא מובנת

עודד מזרחי , י"א בכסלו תשע"א


המשפחה ציפתה לדעת מה אירע לאור. לא נמצא קצה חוט. הוקמו ועדות חקירה רפואיות, ועדות חקירה של מצ"ח, ואף אחד לא גילה ממה אור נפטר. היה לו פרופיל 97, ומימיו לא חלה. התיקים הרפואיים היחידים שמצאו היו מטיפת חלב ומרופא הילדים. מעולם לא ביקר אפילו אצל רופא שיניים
מאז שהייתה מורן בת שש הרגישה באופן תמוה שאחיה הקטן אור ימות. היא נהגה להביט עליו כתינוק ולבחון את תווי פניו המושלמים בתחושת צער לא מובנת. השנים חלפו ואור הפך לעלם יפה תואר, בן עשרים, חייל בצה"ל. 

בבוקר יום ששי אחד צלצל הטלפון.

"בואי הביתה מהר!", שמעה את אביה.

"עוד לא קמתי, מה קרה?"

"הזמנו לאור טיפול נמרץ!"

"אבל אתמול שוחחנו... מה קרה?!", גמגמה.

נשמע ניתוק. מורן הגיעה בחרדה לבית הוריה. בחוץ ראתה אמבולנסים וניידת משטרה. גופה רעד והיא חשה פיק ברכיים. כאשר נכנסה ראתה את אמה זועקת על הספה ודנה אחותה הקטנה יושבת לצידה המומה. אביה החיוור אמר:

"אור מת".

מורן חשבה שזה חלום בלהות, למרות שלבה כבר ידע מזמן.

"איפה הוא?", שאלה ברעדה.

"בחדר שלו", אמר האב בקול נשבר.

"מה זאת אומרת?! מה קרה לו?!", זעקה. האב ענה:

"לא יודע, אתמול ראינו משחק כדורסל ביחד".

מורן פסעה לעבר החדר. חובשי מד"א במדים נמצאו שם. אמה צעקה לעברה:

"בואי לפה! אני לא רוצה שתזכרי אותו ככה!"

"אבל מה קרה?! מה קרה?!", מלמלה.

"לא יודע, מורן, בבוקר מצאתי אותו ככה במיטה", אמר האב.

מיליון מחשבות רצו במוחה. אולי התאבד? לא יכול להיות! אולי מישהו רצח אותו? לא הגיוני.  אלכוהול? סמים? חיידק טורף? ואז הם לקחו את אור ממנה.

ביום ראשון נערכה לוויה צבאית מתוקתקת. בין מאות האנשים שהגיעו לנחם בשבעה, היה מש"ק דת נחמד מהבסיס. הוא סיפר שלפני כחודש, במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', אור ניגש אליו במפתיע ואמר כי ברצונו "לקבל על עצמו משהו". מש"ק הדת ההמום, שידע כי אור הינו חילוני גמור, ומימיו לא התפלל בבית הכנסת בבסיס, שאל אותו מה הוא רוצה לקחת על עצמו ולמה. אור ענה שהוא חייב לקחת משהו על עצמו ושיציע לו מה לקחת. המש"ק אמר: "אם ככה, אתה יכול לומר כשאתה קם בבוקר 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'". בחודש האחרון לפני שאור החזיר את נשמתו לבורא אמר מדי בוקר 'מודה אני'.

המשפחה ציפתה לדעת מה אירע לאור. לא נמצא קצה חוט. אין שום סיבה רפואית למוות. הוקמו ועדות חקירה רפואיות, ועדות חקירה של מצ"ח, ואף אחד לא גילה ממה אור נפטר. היה לו פרופיל 97, ומימיו לא חלה. התיקים הרפואיים היחידים שמצאו היו מטיפת חלב ומרופא הילדים. מעולם לא ביקר אפילו אצל רופא שיניים. היה כמלאך.

"זה מוות בעריסה בגיל עשרים", אמר אחד הרופאים.

אחרי שלושה חודשים מורטי עצבים הגיע אליהם הביתה הפתולוג. במבט מושפל וקול נבוך הודיע  שכפי הנראה אור נפטר מווירוס רגיל שפגע בשריר לבו במהלך שנתו שהפכה למותו.

כחודש לאחר המקרה ראתה מורן בחלומה איך אור נפטר בשנתו כפי שהיה במציאות. ואז לפתע ראתה אותו יושב על מזרון במרפסת הבית, כולו קורן, רוח טובה נסוכה על פניו והוא חסון, גבוה ובריא. מורן חיבקה אותו ולבה עמד להתפוצץ מאושר. הנה הוא חזר, איזו שמחה! ידעתי שזו הייתה טעות, איזו הקלה! היא שאלה:

"אור, הלכת לישון ומה קרה לך?"

אור הסתכל עליה במבט חם וענה בטבעיות:

"הלכתי לישון ועליתי לשמיים..."

"אבל, אבל ידעת שאתה מת?!"

"כן מורן, מיד ידעתי שאני מת", ענה בשלווה, "רק היה לי קשה כשהבנתי שאני לא חוזר יותר".

"אבל רגע, מה קרה? עלית לשמיים ו... מה ראית? מישהו חיכה לך שם?"

אור הנהן בראשו:

"כן, חיכו לי שם הרבה אנשים".

"מה, באמת?! מי?"

אור ניסה להתחמק משאלותיה של אחותו וענה בהיסוס:

"הרבה אנשים, מורן... כל מיני..."

"והם לא אמרו לך שזה חריג שהגעת לשמיים כל כך מוקדם?!"

"לא מורן", חייך אור, "הם ידעו שאני מגיע. כולם חיכו לי..."

"אור, לא תאמין, מאות אנשים היו בשבעה!"

אור ישב מולה, הסתכל עליה במבט חודרני, חייך במבוכה, הנהן בראשו ואמר:

"כן, אני יודע. ראיתי אותם..."

רגע לפני שהיה עליו ללכת, אזרה מורן אומץ ושאלה בלחש:

"אור, ראית את בורא העולם?"

הוא היה נבוך, זע במקומו באי נוחות. כל כך קורן ויפה היה כאילו שודרג משמיים. הוא הישיר מבט לעברה, מבטו היה כה חם ואוהב. הביט בה בחיוך נוגה והנהן בראשו בהשלמה:

"כן מורן, ראיתי אותו".

ואז התעוררה.

היא חשה שגילתה את האמת. לפתע העולם השתנה, האוויר נהיה צלול יותר, ומאותו יום החלה ללכת בדרך האור.