בשבע 418: סידור עבודה

"אוף, אין לי כוח לסדר", הצהיר דובי בן הארבע בפרצוף חמוץ. "גם לי לא", הסכים איתו שחר בן השש.

אסתי רמתי , י"א בכסלו תשע"א

"אוף, אין לי כוח לסדר", הצהיר דובי בן הארבע בפרצוף חמוץ. "גם לי לא", הסכים איתו שחר בן השש. "וגם לי לא", הנהן בראשו אלון בן השמונה, "זה ממש מעצבן".

אבל מה לעשות? כל אחר הצהריים הילדים שיחקו על השטיח - עם החיות והמכוניות, עם הלגו והדופלו והקפלה. ועכשיו, אם נאמר זאת בעדינות, חדר הילדים היה די מבולגן. "אמא בחיים לא תוותר לנו", נאנח אלון. הוא הרים קפלה בודדת, והלך בצעדים של זקן לעבר הסלסלה.

ברגע זה נפתחה הדלת. "שלום חמודים! וי וי וי, איזה ברדק, חבל על הזמן", הזדעזעה אמא. "טוב, תיכף תאספו. תשמעו, ילדים, אני מוכרחה לצאת הערב. הזמנתי שמרטפית חדשה – קוראים לה יוני. או! דופקים בדלת – זאת בטח היא. אז תהיו ילדים טובים, טוב? " והיא העיפה להם נשיקה ויצאה מהחדר במהירות.

חלף רק רגע, ופנים חייכניות הציצו מהפתח.  "שלום! אני יוני", היא אמרה, "ואיך קוראים לכם?"

הילדים סיפרו לה. "ולמה אתם נראים כל-כך מבואסים?" היא המשיכה לשאול ונכנסה לחדר.

"כי אנחנו צריכים לאסוף את כל הבלגן הזה", השיב אלון, והצביע לעבר השטיח. "וזה ייקח לנו שעות", נאנח שחר. "אנחנו שונאים לאסוף צעצועים, אבל כל יום אנחנו חייבים כי ככה אמא אומרת", הוסיף דובי בקול נכאים.

"שונאים לאסוף?" היא התפלאה, "לאסוף צעצועים זה דווקא כיף!" הילדים הביטו זה בזה והרימו גבות. כנראה שהשמרטפית החדשה קצת מוזרה... יוני ראתה את המבטים ופרצה בצחוק.

"אני רואה שאתם לא מאמינים לי. אז בואו, אני אראה לכם איך אוספים אצלנו בבית. יש לכם איזה מטפחת ישנה, אולי?" שחר נגש לארגז התחפושות ושלף משם צעיף ארוך.

"מצוין!" שמחה יוני, וכרכה את הצעיף סביב לראשה. היא התיישבה על הרצפה, לקחה את קופסת הקפלה והתחילה לדבר כמו זקנה מסכנה.

"אוי, ילדים... מי מוכן לתת צדקה לאישה ענייה?" והיא שקשקה את הקופסה אל מול הילדים.

דובי, שהבין מיד את העניין, חייך חיוך גדול. "אני!" הוא קרא, וזרק חופן קפלות לתוך הקופסה. "תזכה למצוות! תזכה למצוות בחור צעיר!" קרקרה יוני, והילדים פרצו בצחוק. עכשיו כולם הזדרזו 'לתרום' ליוני קפלות, וזכו לשפע ברכות מצחיקות מיוני הזקנה.

"ועכשיו, לדופלו", היא אמרה כשלא נראתה אף קפלה על הרצפה. היא הניחה את הסלסלה באמצע החדר. "אתם רואים את השדה המקסים שיש כאן?" היא שאלה, והצביעה על השטיח, "הקוביות האדומות הן עגבניות, והירוקות מלפפונים. הצהובות הן פלפל צהוב, והכחולות הן אוכמניות. בואו נראה מי קוטף הכי הרבה ושם בסלסלה. בסוף נעשה סלט".

"אוכמניות בסלט?" התפלא שחר. "מה אני אעשה, לא מצאתי ירק כחול..." אמרה יוני. "וחוץ מזה, אולי זה טעים? יאללה, מי אחראי על המלפפונים?" הילדים התרוצצו ברחבי החדר, אוספים כל אחד את הצבע שלו, ותוך שתי דקות סלט קוביות צבעוני גדש את הסלסלה. "וואו! אתם זריזים ממש!", התפעלה יוני.

אחר כך החיות עשו תחרות קפיצות לתוך הארגז, והמכוניות היו פצצות שכדי לנטרל אותן צריך להניח אותן במהירות בסל. כדי לאסוף את הלגו הוקמה חברת הבנייה 'אורי את אלון את שחר בע"מ', גויסה משאית צעצוע גדולה, וחומרי הבנייה (קוביות הלגו) נאספו מהשטח והועברו לאתר הבנייה (קופסת הלגו).

"זהו, החדר מסודר", הצהירה יוני. "וזה לקח... שש וחצי דקות בדיוק". שלושת הבנים הסתכלו סביב ולא האמינו. לאן נעלמו כל המשחקים?