גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 419ראשיהפצה

הרב נריה – הדור הבא

הרב נחום נריה לא מתייאש מהבחורים בני חוץ לארץ שיושבים בבית המדרש שלו במכנסיים קצרים וכפכפים, ולעיתים גם שוכחים את הכיפה.
25/11/10, 13:41
עפרה לקס


"בשבוע שעבר סיימה קבוצה ששהתה אצלנו בישיבה תקופה ארוכה, משום שהיא ויתרה על חלקים אחרים בהכשרה כדי להישאר וללמוד. אחד מהם דיבר ואמר: 'במקומות אחרים שמענו רעיונות וקיבלנו הרצאות ושיעורים על אופני חיים. כן ראינו איך אנשים חיים"

אבא שינה את התפילה לשלום המדינה, אבל רק לעצמו ולנו. השינוי היה 'והצל אותה מיד ראשיה שריה ויועציה'. גם בשכבו על ערש דווי, ערב ר"ח כסלו, כשהתפללנו בבית והוא שכב על מיטתו הוא ביקש משליח הציבור לומר 'מיד'

"אבא שיתף אותנו מאוד ושאל מה אנחנו חושבים על כל מיני עניינים. הוא היה חבר כנסת וזה עשה לו טראומה, אבל הוא גם למד מזה. כשהוא רצה לפרסם דעה הוא העלה נושא לדיון בבית, ואחר כך הוציא הודעה לעיתונות וכתב 'בחוג בית אמר הרב נריה וכך וכך'. זה היה חוג הבית שלנו"

"בשעתו שליחי בני עקיבא היו בני הקיבוץ הדתי ובוגרי בני עקיבא של חו"ל, רבים מהם בעלי תשובה בעצמם שלא הספיקו ללמוד מספיק. הייתה להם המון אהבת הארץ ועם ישראל, אבל הם לא היו דוגמה תורנית. אבל אם יבואו חבר'ה בני תורה כמו הכוללים הציוניים היום, זה משנה את התדמית"
הרב נחום נריה לא מתייאש מהבחורים בני חוץ לארץ שיושבים בבית המדרש שלו במכנסיים קצרים וכפכפים, ולעיתים גם שוכחים את הכיפה. לאחר שליחויות בקהילות באמריקה, שם לו הרב נריה למטרה לקרב את הנוער היהודי-חוצניקי להווי התורני-ישראלי כדי לייצר שליחים טובים יותר בקהילותיהם, ובישיבתו הצעירה 'תורה מציון' כבר נרשמו כמה הצלחות חינוכיות. השבוע יחול יום פטירתו ה-15 של אביו, הרב משה צבי נריה זצ"ל, ובנו הבכור נזכר בסיפורים שכתב עבור ילדיו, בתסכול שחווה בעבודת הכנסת ובנזק הבריאותי שהסבו לו הסכמי אוסלו  

"הרב קוק אמר שרב הוא כמו מיילדת. כשצריכים אותו, הוא צריך להתייצב. זה אחד הדברים שלמדנו מאבא, להתייצב!" אומר הרב נחום נריה, בכור ילדיו של הרב משה צבי נריה זצ"ל. אחרי שנים ארוכות בהן שימש כר"מ בישיבת הכותל ולאחר מספר פרקי שליחות בחו"ל, החליט הרב נחום להתייצב לאתגר של חינוך והעמקת הזהות היהודית אצל בני ההכשרות של 'בני עקיבא' העולמית. לשם כך הוא הקים ישיבת הסדר בה עמלים על התורה במקביל לקירוב החוצניקים הצעירים.

לרגל יום השנה ה-15 לפטירת אביו, שחל השבוע, שוחחנו עם הרב נחום על האתגרים בחינוך בני הגולה, על תדמית הציונות הדתית בקהילות שם וכמובן על אביו, אבי דור הכיפות הסרוגות, מייסד ישיבת כפר הרא"ה וישיבות בני עקיבא והרוח החיה מאחורי 'בני עקיבא' בשנותיה הראשונות. את פרס ישראל על פועלו קיבל הרב נריה עוד בתשל"ח, אבל גלי העשייה שלו עודם מתרחבים ומהדהדים.

הרב נחום נריה נולד בכפר הרא"ה בשנת תש"ב, כשהישיבה היתה בת שנתיים. את שנות התיכון הוא התחיל בישיבה, אך במהלכן עבר לישיבת 'קול תורה' הירושלמית, בברכתו של אביו. "לא למדתי את כל הלימודים התיכוניים, ונוצר חלל ריק. ובלשונו של אבא 'אני הקמתי את הישיבה עבור כאלה שלא יילכו לישיבות, לא עבור אלה שיגיעו לישיבות'". הרב נריה האב לא חשש שבנו ישוב הביתה עם דעות המנוגדות לקו האידיאולוגי שבבית, משום שציבור הלומדים ב'קול תורה' היה מגוון יותר מזה שנמצא בה כיום. פרט לכך, "הבית היה דגל מספיק גדול", הוא מסביר. כל כך גדול, שהחבר'ה בקול תורה היו לפעמים 'קוצניים' כלפיו, ובפורים לא שכחו להתבדח על חשבונו של הרב נחום ולספר שביום העצמאות הוא הלך עם סידור האר"י והתניא לצפות במצעד צה"ל. "היתה לי תמיד בעיה", הוא משחזר ימי ילדות "כי בכפר הרא"ה הייתי בן-ישיבע בוחער ובישיבה הייתי בני-עקיבניק, וזה היה לא קל". ההמשך היה עוד יותר מאתגר, כי הרב נחום עבר ללמוד בפוניבז'. כשהגיעה העת להחליט אם להמשיך ללמוד תורה או ללכת להתיישבות יחד עם השבט שלו, שבט 'נחלים', החליט הרב נחום להישאר בבית המדרש, וזאת בניגוד לרעיון ההתיישבות עליו גדל בתנועה.

לרעייתו של הרב נחום, רבקה, שמצטרפת לשיחתנו, מפריעה ההסתייגות המרומזת מההשקפה החרדית. "אני חושבת שהתורה שהוא למד בישיבות האלה השפיעה על כל החיים שלו. כל הדרך שלו בלימוד זה משם. אלו ישיבות שבהן היו ענקי הדור".

האם לטעמך בחור שרוצה היום ללמוד תורה בצורה רצינית צריך ללכת לישיבה חרדית, או שהציונות הדתית יודעת לגדל תלמידי חכמים?

"יש ויש. אני חושב שהציבור שלנו יכול, אבל תלוי מה השאיפות של ראשי הישיבות והמודלים שהם מציבים. יש מקומות שבהם השאיפה היא לא למצוינות לימודית ולא להעמקה ולהדגשות הלכתיות אלא לצדדים אחרים".

אחרי הישיבה, למד הרב נחום בכולל של פוניבז' ובכולל נוסף, ולא דילג גם על שירות בצה"ל. לתפקידו כר"מ בישיבת 'הכותל' הגיע כשזו היתה בשנותיה הראשונות.

תקופה ארוכה מאוד קלטה ישיבת 'הכותל' בני חו"ל, שהגיעו כדי ללמוד בה ולהכיר דרכה את הארץ. החוצניקים השתלבו אז בתוך בית המדרש הרגיל ונקלטו יפה, ובכל זאת הרב נריה חש שכדי להגיע לתלמידיו בני הגולה, הוא צריך רקע נוסף. "התחלתי לחפש דרך איך אבין אותם יותר טוב, וחשבתי שהדרך הטובה ביותר היא להגיע ולהכיר את בית הגידול שלהם". הרעיון שמשפחת נריה תצא לשליחות לא מצאה חן כל כך בעיני הרב נריה האב. "דבר ראשון הוא לא רצה שהמשפחה תתפזר. שנית, אדם נוסע לחו"ל, אבל לא בטוח שיחזור, אולי תהא זאת 'ירידה לצורך ירידה'. אבא גם חשש שלא אתפתח שם תורנית כמו שאני רוצה, ומעבר לכך הוא דאג לחינוך הילדים שם, שבאמת היה בעייתי". אבל רבקה והרב נחום נסעו. היה זה לפני 35 שנה, ותנאי ההתקשרות הטלפוניים בין הארץ לחו"ל היו מאוד קשים ויקרים. הרב משה צבי דרש, אם כך, מהמשפחה לכתוב לו כל שבוע, וכך עשה גם הוא. "כך שהרווחנו שיש לנו תכתובת עם כל בני המשפחה", אומרת רבקה.

במהלך השנים נסעה משפחת נריה לשלוש שליחויות בדרום ובמרכז אמריקה. בין לבין הם שמרו על קשר עם הקהילות ושימרו את השפה.

ההיכרות עם הקהילות בגולה הפגישה אותם לא רק עם בית הגידול של הבחורים שמגיעים ללמוד בישיבה. משפחת נריה הבינה שאלה שעושים את הצעד המאתגר ועולים לארץ הם מנהיגי הקהילה, או לפחות האנשים בעלי ההכרה היהודית היותר עמוקה בקהילה. כאשר אלה עוזבים, מה שנשאר היא קהילה מוחלשת ומדולדלת.

לצורך כך הם הקימו את ארגון 'משואה', ארגון גג של צעירים מסורתיים ודתיים יוצאי דרום אמריקה. הארגון, הפעיל גם כיום, מבקש "לעזור ליהודים שנשארו במדינות מהן חברי משואה עלו לארץ, על ידי חיזוק השורשים והזדהות עם היהדות וערכיה ועם מדינת ישראל", וגם לסייע לעולים. בהמשך, כשהרב חש שעליו לסיים את תפקידו כר"מ בישיבת 'הכותל', הוא נפנה להקים ישיבה שתעשה בדיוק את זה: תחזק את הזהות היהודית של בני חו"ל וגם תשקם ולו במעט את תדמיתה הנמוכה של האורתודוכסיה בקרב יהודי הגולה.

בבית המדרש של ישיבת 'תורה בציון' הירושלמית אפשר לשמוע כל מיני שפות ולפגוש טיפוסים שקוד הלבוש שלהם מתפזר על סקאלה רחבה של מגזרים: החל מחרדי, המשך בהסדרניק קלאסי, וכלה במכנסיים קצרים, כפכפים ו... כן, גם תלמידים ששכחו את הכיפה בחדר.

את התלמידים עוטי הלבוש החרדי תפגשו לפחות פעם בשבוע, בשיעורו של הרב עופר גיסין. את לבושי הקצרים ונעולי הכפכפים תפגשו כל יום - אלו המדים של בני ההכשרות, צעירים אחרי תיכון שמגיעים לישראל במסגרת תנועת הנוער לתקופה של שנה או פחות, וכל כמה חודשים עוברים לגור ולעשות משהו אחר. רבני הישיבה מתאזרים בהרבה סבלנות וסובלנות וגם "בולעים קוצים", כדברי הרב נריה. "הבחורים רגילים להתפלל אולי בשבת, וגם כאן הם מתעוררים מאוחר, ולפעמים בלי כוונה הם יוצאים מהישיבה בלי כיפה".

לקחת חבר'ה כאלה ולשים אותם בישיבה זה לא טיפה דרסטי?

"זה דרסטי. אבל קודם שמו אותם בישיבות גדולות, ואז זה היה הרבה יותר קיצוני. כאן בנינו ואנחנו בונים את עצמנו ביחס אליהם. יש כאלה שהזהות הדתית הפנימית שלהם קיימת, רק החיצונית לא. אבל יש כאלה ששום דבר".

'תורה בציון' הוקמה לפני כשלוש שנים, והיא קולטת בני הכשרות דוברי אנגלית וספרדית, כשבתכנון גם בני צרפת. בית המדרש כולל גם קבוצה של 25 אברכים, שמדברים שפות נוספות חוץ מעברית, וגם בנ"ישים סטנדרטיים.

הרב נריה מבקש לקדם כל מעגל לומדים על הציר שלו. את בני הישיבה הישראלים הוא מבקש לא רק לגדל לתורה ויראת שמים כי אם גם לנתינה ומעורבות עם החוצניקים. החדרים משותפים וכך נוצרת היכרות הדדית. החבר'ה מחו"ל לומדים איך חיים בישראל, והישראלים לומדים דבר אחד או שניים על אחיהם בגולה. "בשבוע שעבר סיימה קבוצה ששהתה אצלנו תקופה ארוכה במיוחד, משום שהיא ויתרה על חלקים אחרים בהכשרה כדי להישאר וללמוד. אחד מהם דיבר ואמר: 'במקומות אחרים שמענו רעיונות וקיבלנו הרצאות ושיעורים על אופני חיים. כאן ראינו איך אנשים חיים'".

גם האברכים, המתבקשים להעביר שיעורים, חברותות ושיחות לבני חו"ל, לומדים דבר או שניים על האופן בו יש לדבר לציבור האחים מן הגולה. "פעם הגיעה אלינו קבוצה לשהות של שבוע. באתי לאחד האברכים ואמרתי לו 'הם יהיו פה רק שבוע, צריך לתת להם שלושה שיעורים לעניין'. הוא קיבל על עצמו להעביר אותם. אחרי כמה ימים באתי ושאלתי: נו, מה אתה מתכוון לתת? הוא אמר 'אני חושב שאם הם יבואו לתקופה כל כך קצרה, צריך ללמד אותם מה היא שבת. אם הם לא יידעו מה היא מלאכת בורר הם לא יוכלו לשמור שבת כהלכתה'. הוא התכוון להעביר שלושה שיעורים על מלאכת בורר, ואני כמעט נפלתי. אחרי ששוחחנו על אפשרויות כמו כבוד שבת, אווירת השבת במקומות שונים וכו', הוא שינה את הנושא. כעבור כמה שבועות הוא נתן שיעורים לקבוצה אחרת, עם טקסט בעברית, לימוד קבוצתי של בני הישיבה ועוד. אחרי שהוא סיים את השיעור התלמידים מחאו כפיים. כלומר, גם האברכים נבנים. שלא לדבר על השאלות הקשות שהבחורים שואלים. גם השאלות האלה מביאות את האברכים והתלמידים הישראלים לתור אחרי תשובות עמוקות".

בחזונו רואה הרב נריה את החבר'ה שעברו אצלו בישיבה שבים לקהילות שלהם עם הכרה דתית ויהודית עמוקה הרבה יותר מזו שעימה יצאו. "עשרה חבר'ה כאלה יכולים לשנות סניף, וגם את התנועה העולמית. ואם כל שנה יהיו עוד חבר'ה כאלה, כל התהליך יהיה הרבה יותר משמעותי. במקומות שבהם פועלים שליחים טובים ההפריה עם הקהילה היא עוד יותר מועילה, וזה מחייה את הקהילה".

יש תחושה שכל העשייה הזאת עם בני חו"ל היא עולם לא מוכר למי שלא היה שליח. הנושאים האלה אינם בשיח של הציונות הדתית.

רבקה: "גם אנחנו, עד שלא יצאנו, לא הבנו את החשיבות של לעזור לאנשים האלה. כל אחד שיוצא לשליחות אומר לפני זה 'למה הם יושבים שם, שיעלו לארץ'. אחרי שאת נמצאת שם ורואה כמה קשה להיות בלי המשפחה, בלי שפה, בלי מנהגים שאת מכירה, את מבינה כמה קשה לאדם להתנתק מהכל ולעלות".

אנחנו כמובן רוצים שכולם יעלו. אבל עד שזה יקרה, מה לדעתך צריך לעשות?

הרב נחום: "אסור לנו לשכוח, ואסור לנו לזנוח, ואסור לנו לשלוח שליחים שמקטינים את הדמות של הציונות הדתית. בשעתו שליחי בני עקיבא היו בני הקיבוץ הדתי ובוגרי בני עקיבא של חו"ל, רבים מהם בעלי תשובה בעצמם שלא הספיקו ללמוד מספיק. היתה להם המון אהבת הארץ ועם ישראל ואת זה הם העבירו, אבל הם לא היו דוגמה תורנית. זו הסיבה שלחבר'ה שם הצטייר ש'בני עקיבא' הם לייט או אפילו כמו קונסרבטיבים ורפורמים, וזו גם חרב בידי החרדים שם. אבל אם יבואו חבר'ה בני תורה כמו הכוללים הציוניים היום, זה משנה את התדמית".

וכן, למרות שהישיבה מאוד צעירה יש כבר חזרות בתשובה ואפילו עלייה לארץ. הרב נחום מספר ומתרגש.

העובדה שישיבת 'תורה בציון' איננה מיועדת לציבור ספציפי סגור, משתלבת היטב בסיורים שעורך הרב נריה לתלמידיו בבני ברק אצל הרב קנייבסקי, הרב שטיינמן והרב פוברסקי, ולאחר מכן ביקור בישיבת רמת גן, בה קיים הרב'ה מקרלין-פינסק עצרת תשובה. "אנחנו רוצים להציג עולם הרמוני שיש לו כל מיני סוגים, ולפתוח להם צוהר שיוצא וחוזר אל בית המדרש כאן". מאחורי ההצהרה הזאת, אומר הרב נריה, עומדת גם המורשת של אביו. "אנחנו משתדלים להיות בקשר עם כל הציבור הדתי וזה המשך דרכו. אבא מאוד השתדל ליצור את המסגרת של כבוד התורה לכל חכמי התורה".

השבוע, בי"ט בכסלו יחול יום פטירתו של הרב משה צבי נריה. כתביו וספרים אודותיו נכתבו ועודם נכתבים, מפעליו ועשייתו עומדים על תילם ואפילו מתפתחים. ואנו מנסים לפענח, עם בנו בכורו וכלתו, מה היה סוד קסמו. מה היה הדבר שגרם לאנשים רבים לראות בו מורה רוחני ומחנך, אפילו שלא היו תלמידיו. מנסים, ולא בטוח שעולה בידינו.

רבקה: "קודם כל הוא היה גאון, אדם מוכשר בצורה בלתי רגילה. היה לו זיכרון פנומנלי. הוא התעניין בתלמידים וכשהוא פגש בחור הוא ידע מי הוא, מה המצב שלו בבית, אם יש לו בעיה כזאת או אחרת. מעבר לזה, מה שהוא הספיק לעשות זה לא בשביל בן אדם אחד" .

הרב נחום: "אם תסתכלי רק על מפעלי החיים שלו: ביסוס בני עקיבא, שהרי כניסתו לתנועה הפכה את התנועה לארצית ולעולמית, הקמת ישיבת בני עקיבא כנגד מה שכולם חשבו. הרי כשהפועל המזרחי נתן לו כסף להקמת כפר הרא"ה, הוא היה בטוח שהוא יחזיק מעמד ארבעה חודשים עם הישיבה ולא יותר. הוא הקים את מרכז ישיבות בני עקיבא, האולפנות זה ביוזמתו, והוא אפילו היה שנה אחת ראש האולפנא בכפר פינס. מעבר לכך, הפרויקט הספרותי שלו כולל למעלה מעשרה ספרים שכתב על הרב קוק, הספרים שלו עצמו, ספרים שכתב על אחי וספרים של סבי שהוא הביא לדפוס. היו לו גדלות בתורה, במידות, וגדלות נפש, הוא היה מחנך בחסד עליון ומשורר שגם שר".

השיטה החינוכית של הרב נריה גרמה לכך שישיבת כפר הרא"ה נקראה בעבר 'רפובליקה של נוער'. "זו המציאות שהיתה שם. בניגוד להיררכיה הישיבתית הסמכותית, הוא נתן לתלמידים את המקום שלהם. מה שהחזיק אותם זו מסירות הנפש שלו וההתמסרות לתלמידים, השיתוף והדמוקרטיה". הרב משה צבי נריה, אומר בנו, דווקא לא היה בעד חינוך בלעדי להתיישבות, הכיוון שאליו משכה אז תנועת בני עקיבא, אלא בעד חינוך רב גוני. "אבל הוא קיבל את דין התנועה וכך הישיבה התקבלה והיוותה דגם לכל התנועה. תארי לך שתנועת נוער מהפכנית מקימה ישיבה, שהיא מוסד שמרני".

מה שנראה היום טריוויאלי, כלומר הקמת ישיבת בני עקיבא, דרש אז מן הרב פתיחת חזיתות שונות, חלקן של השתדלות, אחרות הצריכו אותו להציג עמדה עיקשת. "הוא היה צריך לשכנע את הבחורים לבוא, להשפיע על ההורים לשלוח את בניהם לשם ודברים נוספים שאני לא רוצה לספר. הוא גם יצא נגד ראשי מערכת החינוך הדתי שהיו נגד 'בני עקיבא', כי זו תנועת נוער מהפכנית והם היו מסורתיים".  עם מערכת החינוך הוא התדיין כדי שיאפשרו לו לשלח הביתה תלמיד שלא עומד בדרישות התורניות של הישיבה. "אפילו התנועה עצמה חששה בהתחלה לקבל אותו משום שהוא היה רביזיוניסט, והם אמרו שהוא יעשה את בני עקיבא ימניים. ברוך ה' שהוא צדק".

הרב נחום נריה מאשר שאכן אביו תמך בישיבות הקטנות הציוניות. "אבא שאף לכוליות. שיהיה מענה לכל הצרכים".

ההקמה שלהן לא גרמה לו להתחרט על כך שהכניס לישיבה לימודי חול?

"לא. הוא הכניס לימודי חול כי הוא ראה שהתלמידים לא יישארו. אבל הוא עמד על המשמר כדי שהישיבה תמשיך באופייה הישיבתי מכל הכיוונים. כשהכניסו את המגמה הריאלית, למשל, הוא אמר שיבדקו אם זה פוגע בתלמידים או לא".

רבקה: "הוא לא התכוון לכל מה שהולך היום, שכמעט לא לומדים גמרא".

הרב נחום: "הוא לא נכנע לכל גחמה ולכל ביקורת, הוא לא היה עלה נידף. הוא היה פרגמטיסט אבל מתוך משנה סדורה".

העשייה הרבה של הרב משה צבי, מסכימים הרב ואשתו, היא במידה רבה פרי מסירות הנפש של רעייתו, הרבנית רחל. "זה לא דגם רגיל", אומרת רבקה "את לא יכולה לראות כזה דבר במקומות אחרים.

האם תמיד אמרה שברוך ה' היא זכתה בבריאות טובה. לא היה שייך שהוא יתעסק במשהו בבית, אז היא ידעה שהיא צריכה לקחת עזרה או להסתדר בכוחות עצמה. הוא היה מאוד רגיש מבחינת מזון והיא טיפלה בו בדיאטות כאלו ואחרות כדי שהוא יוכל לפעול".

רבקה מתארת את הביקור הראשון שלה בבית משפחת נריה ביום שישי. "לא האמנתי! בית עם שמונה ילדים, ערב שבת, והיא יושבת ומדפיסה כל מיני דברים של הרב. כל מה שהוא כתב לא יכול היה לצאת לדפוס בלעדיה".

הרב נחום: "היא היתה כותבת כל מה שהוא דיבר. היא למדה לכתוב במכונת כתיבה כדי שהיא תוכל להביא דברים שלו לדפוס".

לא היו לה שאיפות משל עצמה?

"היא בהחלט התבטלה ביטול גמור למה שהיה צריך, אבל היו לה גם את החיים שלה. אבא הקים את מוסד תו"ם (תורה ומלאכה) לנוער שהיה צריך לימוד מקצוע, והוא שלח את אמא שתעזור בניהולו. בסופו של דבר היא הפכה למנהלת". הרבנית נריה, שניהלה את המוסד במשך 12 שנה בהתנדבות, כתבה גם ספרים בנושא חיי משפחה, שלדברי בנה "היו פריצת דרך של ממש בכל הנושא של טהרת המשפחה". החוברות שלה הופצו על ידי קרן המקוואות, ו'אל המקורות' התחברו אליה כדי שתעביר שיחות בנושא בכל הארץ.

רבקה לא שוכחת לציין את קופת הצדקה שהרבנית רחל ניהלה ועודנה מנהלת, שמטרתה לחלק מצרכי מזון לנזקקים. לפני מספר שנים היא אף זכתה באות הנשיא למתנדב.

מראיון שהתקיים עם אחותך, צילה בר-אלי, בעיתון זה, השתמע שהייתם צמאים לזמן עם אביכם העסוק.

רבקה: "הוא הקדיש לתלמידים ולנכדים, ולילדים כמעט שלא היה לו זמן".

הרב נחום מסתייג: "היה לנו איתו זמן איכות. הוא היה מחבר סיפורים ומספר לנו".

האם יש אפשרות לערוך חשבון מה היה קורה אילו הוא היה מקדיש יותר לילדיו?

רבקה: "קשה להגיד. את לא יכולה לשים אדם כזה במשבצת קטנה ולהגיד לו 'עכשיו תחנך את הילדים שלך'. גם הדור והתקופה היו אחרים. כולם היו יותר אידיאליסטים והצרכים של הכלל היו רבים. הילדים למדו הרבה מהבית עצמו. הם לא היו צריכים מילים מפורשות שלו".

הרב נחום: "אבא גם שיתף אותנו מאוד ושאל מה אנחנו חושבים על כל מיני עניינים. הוא היה חבר כנסת וזה עשה לו טראומה, אבל הוא גם למד מזה, וכשהוא רצה לפרסם דעה הוא העלה נושא לדיון בבית, ואחר כך הוציא הודעה לעיתונות וכתב 'בחוג בית אמר הרב נריה וכך וכך'. זה היה חוג הבית שלנו".

בשנת תש"ל נכנס הרב נריה לכנסת כחבר מטעם המפד"ל. בנו מסביר שהוא ניאות לעשות את הצעד בגלל הסכנה שריחפה אז מעל החטיבות הישיבתיות. "רצו אז לצרף את החטיבות לתיכונים והוא חשש שזה יפגע פגיעה אנושה בישיבות בני עקיבא. הוא לא היה איש מפלגה, הוא היה איש תנועה, והמעורבות שלו בפוליטיקה היתה מהמקום הזה. בסופו של דבר, הוא חש שהצליח לפעול פחות ממה שחשב והוא הרגיש שלא ניתן לו הגיבוי של התנועה לעשייה. בגלל כל הסיעתיות, הוא הרגיש שכדי לפעול הוא צריך להיכנס לסחר-מכר, וזה היה הרסני בשבילו". הרב נחום מספר שהנחמה של אביו בימי העבודה בכנסת היו שעות הצהריים. אז היה נוסע לישיבת מרכז הרב, אוכל שם צהריים ולומד. "אלו היו בשבילו שעות גן-עדן".

הרב משה צבי נריה היה זה שתיקן את נוסח התפילה ליום העצמאות, שהתקבל ברובו על ידי הציבור. הוא האמין בתקומתו של עם ישראל ובתחייתו, ונמנה על הנהלת התנועה למען ארץ ישראל השלימה. בתשנ"ג, על רקע 'הסכמי אוסלו', הוא חבר לרב שאול ישראלי ויחד הקימו את 'איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל'. החתימה על הסכמי אוסלו החלישה מאוד את הרב נריה, מספר בנו. "אנחנו היינו אז בשליחות, אבל הרב סבתו אמר לי בשעתו שהדבר גרם לאבא לנזקים מהותיים".

זה נכון שאחרי הסכמי אוסלו הוא חתם על שינוי התפילה לשלום המדינה?

"לא. הוא שינה את התפילה אבל לעצמו ולנו. השינוי היה 'והצל אותה מיד ראשיה שריה ויועציה'. במקרה קלט את זה עיתונאי ופרסם, אבל לא היתה בזה הוראה לרבים. גם בשכבו על ערש דווי, ערב ר"ח כסלו, כשהתפללנו בבית והוא שכב על מיטתו, הוא ביקש משליח הציבור לומר 'מיד'".

ומה הוא היה אומר עכשיו, אחרי הגירוש?

"זה שבר! זה ניפץ לו חזון ושאיפות. זה היה קורע את ליבו".