גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 419ראשיהפצה

ביבי הישן - על דעת עצמי

"מי שמתפשט מנכסיו האסטרטגיים והלאומיים בראשית המשא-ומתן יוותר עוד יותר תחת לחץ של אלימות"
25/11/10, 13:41
אבי סגל

 

ניצב ויתר התלהבות

אדם שייכנס לארכיון עיתונות ויעיין בכותרות העיתונים הגדולים משנת 2008, עלול לגלות כי דפים רבים מגיליונות אוגוסט נחתכו באופן מסתורי. לא מעט פוליטיקאים ועיתונאים, שהגנו אז בחירוף נפש על ניצב אורי בר לב מפני כוונת השר לביטחון פנים לפטרו מהמשטרה, בוודאי היו שמחים להעלים את ציטוטיהם וכתביהם מהפרוטוקול הארכיוני נוכח החשדות הנוכחיים להטרדה. זה לא שהם כתבו עליו דברים טובים. הם פשוט הציגו אותו כקדוש, כדבר הטוב ביותר שקרה למשטרת ישראל מאז ראשית ימי הבריאה. למעט חריגים, כמו עפר שלח, התמיכה התקשורתית בניצב בר לב היתה גורפת.

יש להניח, כי מצדדי בר לב באותם ימים לא ידעו דבר על הפרשה הנוכחית, אף שלפי החשד התרחשה שלושה חודשים קודם לכן, במאי 2008. מן הסתם רובם האמינו, ואולי ממשיכים להאמין, בצדקתו ובצדיקותו של האיש. כרגע אין באפשרותנו לקבוע אם הם טעו. ייתכן שבר לב ינוקה מכל חשד ובעוד שנים אחדות יירשם בדפי ההיסטוריה כמפקד המשטרה הטוב בכל הזמנים. ובכל זאת, עלי לשוב ולהזכיר את הכלל הבסיסי בצריכה ביקורתית של תקשורת ופוליטיקה ע"ש צ'יקו תמיר: ברגע שהתמיכה התקשורתית בבנאדם הופכת לקמפיין נלהב וחסר רסן, אי אפשר שלא להתחיל לחשוד בו.

הדלפה עצמית

בדומה לסיקור התקשורתי בפרשות אחרות שהיו כאן, גם בפרשת בר לב מסרבת העיתונות העברית להפתיע אותנו לטובה. שוב חוזרים התיאורים המפורטים והמביכים, כאילו הסיפור אינו עסיסי דיו גם כך, כאילו אפשר עדיין למצוא מקום גבוה יותר מסף הריגוש והמציצנות של הקורא הממוצע.

יחד עם זאת, יש גם סוג של צדק פואטי בדרך שבה מסוקרת הפרשה בעיתונים. כל יחסי התן-וקח בין המשטרה לתקשורת, כל ההזנה המתמדת של כותרות צעקניות באמצעות הדלפות משטרתיות, חוזרים כעת כבומרנג אל המשטרה עצמה. אפילו היחסים האישיים הטובים בין אורי בר לב למספר עיתונאים, שאולי מסייעים לו באופן מוגבל ומקומי, טובעים בים של הדלפות וגילויים מביכים כמעט און-ליין, כמעט מילה במילה, כמיטב המסורת המעוותת של הסיקור הפלילי. שוטרים שדרכו על זכויות האדם הפשוט, גילו פרטים חסויים מחדרי חקירות ושחררו הערכות לא מבוססות על תוצאותיהן הצפויות, מגלים כיום כי המפלצת שיצרו עלולה לטרוף גם אותם ואת חבריהם, אפילו אם הם חפים מכל פשע.

המאמר המועדף

העיתונאי עוזי בנזימן, ההוא שנוהג להבחין בין עיתונאים מוסריים לכותבי ימין, קצף לאחרונה על מאמר של אבי רצון נגד העיתונאי האמריקני הנערץ תומס פרידמן. "מעריב מפרסם בהבלטה את מאמרו המלומד של אבי רצון ואת תמציתו בשער הגיליון, ומוכיח שוב עד כמה הוא ניחן בטעם טוב ובחוש מידה", כותב בנזימן בלגלוג באתר 'העין השביעית', ובכך מותח שוב את הקו בין כותבי מאמרים טרחניים וממחזרים הראויים להופיע במקום הכותרת הראשית (דויד גרוסמן בהארץ, למשל) לבין כותבים שאינם ראויים אפילו לקבל אזכור קצר בתחתית העמוד הראשי. אמור לי למי הצבעת, ואומר לך לאיזה עמוד לדחוף את משנתך הפוליטית.

מעניין אם בנזימן היה מתרעם באותה מידה, אם בעמוד הראשי של ידיעות-אחרונות היה מופיע מאמרו של העיתונאי אורי משגב מתחילת השבוע. למרבה הצער, הטור הופיע בעמודי הדעות בלבד, כך שאולי היו קוראים שפספסו אותו, ובכך החמיצו חומר מבדר ממדרגה ראשונה. תחת הכותרת "למי הם נאמנים?" הוליד משגב הגיג הזוי במיוחד, כזה שגורם לאסף הראל להישמע כבכיר הפילוסופים ביוון העתיקה.

"113 שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון עומדת הציונות בפני הכרעה. חיים או מוות, קיום או הכחדה", כותב משגב, "לפיכך, דיון אמיתי אפשר לנהל רק לאור הפרדה אחת ויחידה: החלוקה בין ציונים, אנטי ציונים ופוסט-ציונים". ומהי הציונות, לדעת משגב? "ציונות היא קיומה בארץ ישראל של מדינה בעלת רוב יהודי, ששוכנת בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים, בתמיכת הקהילה הבינלאומית". או כפי שאמר דוד בן-גוריון ביקום האלטרנטיבי של משגב: עתידנו אינו תלוי במה שיעשו היהודים אלא במה תאמר הקהילה הבינלאומית.

בהתבסס על ההגדרה המניפולטיבית של עצמו, מונה משגב את שמותיהם של כמה פוסט-ציונים, "אנשים שצמחו בציונות אבל אינם נאמנים יותר לדרכה ההיסטורית": בני בגין, בוגי יעלון, אביגדור ליברמן, אלי ישי ולימור לבנת. ומי כן נמצא ברשימת הציונים של משגב? ובכן, ברק אובמה והילארי קלינטון, מובארכ ועבדאללה, בית המלוכה הסעודי, וכמובן, אבו מאזן וסלאם פיאד "שתומכים בהסדר ישראלי-פלסטיני על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים, פיצוי לפליטים והסדר בינלאומי בירושלים". הנה הגדרה חדשה נוספת לציונות – הסדר בינלאומי בציון.

למען הסר ספק: בראש עמוד הדעות לא מופיע שום כיתוב המצהיר כי מאמרו של משגב הינו סאטירה ואין לייחס לו משמעות אחרת. ככל הנראה, הדברים נכתבו ברצינות גמורה, ואני משער כי אבו-מאזן וסלאם פיאד כבר עובדים על תביעת הדיבה בגלל הכללתם ברשימת הציונים. נותר רק לתהות מהו סוד קסמו של אורי משגב, כתב והוגה דעות בכל תחום שהוא, כולל מודעות אבל, שקוראי ידיעות-אחרונות אינם יכולים לחמוק מרשימותיו המשונות. משגב הוא ההוכחה לכך שכל אחד יכול להביע כל דעה בעיתון של המדינה, בתנאי שעמדותיו אינן ימניות יותר מאלו של בעלי העיתון. המאמר הנוכחי אכן מהווה פתיחה ראויה ל"דיון אמיתי", בעיקר בנושא כמות הקשקושים שאפשר לספוג בקריאת מאמר אחד.

ביבי הישן (2)

"זה נובע בראש ובראשונה מחוסר ניסיון שלי בשיחות פרטיות עם אנשים, שלרוב לא עמדתי על כך שיהיה אדם שלישי בחדר" (בנימין נתניהו על תדמיתו כבלתי אמין, היום לפני עשר שנים, מעריב).

 

בעשרה מאמרות

בשבוע שעבר ציינתי את יום הולדתי בסדרה של אירועים חגיגיים, שכללו החלפת תרופות בבית המרקחת והתייפחות לתוך הכרית. לא אגלה כאן בן כמה אני, אלא רק ארמוז שאמנם נולדתי בסיקסטיז, אבל זה קרה לאחר שמלאי המריחואנה במחסני וודסטוק התרוקן לחלוטין. כלומר, אני לא אשם במה שיצא ממני – פשוט איחרתי את זמני. אז לכבוד יום ההולדת, הנה עשרה דברים שגורמים לי להרגיש הפעם קשיש מתמיד:

1. כתבה נוסטלגית של עיתונאי שנזכר בימי ילדותו, כאשר 'כוכב נולד' היתה עדיין בעונתה הראשונה.

2. כשאני אומר למישהו שגדלתי עליו, ואחרי שלושה ימים הוא נפטר בשיבה טובה.

3. כשהגב שלי נתפס באחד משלושת המצבים הבאים: אני מרים ילד, אני מזיז ארון לחדר השני, אני נושם.

4. כשאני מראה תמונת ילדות שלי לבני משפחתי הצעירים, והם מסרבים להאמין שזו תמונה שלי מפני שהיא בצבע.

5. כשאני יודע מה אני עומד לומר במשפט התעבורה המצפה לי: כבודו, זו עבירת המהירות הראשונה שלי, למרות שאני נוהג בכבישים רוב שנות חיי.

6. כשאני זוכר שניהלתי פעם שיחה עם אדם לא מוכר, ובמהלכה נפל לי פתאום האסימון. לא, זה קרה באמת: שוחחנו ליד טלפון ציבורי, ופתאום האסימון נפל.

7. כשאני אשכרה זוכר את מרדכי בן זאב ז"ל גונב לאמא של סימנטוב את הסמובר.

8. כשאני זוכר תקופה שבה נשיא המדינה היה צעיר בן 70.

9. כשאני זוכר תקופה שבה נשיא המדינה היה אומר: "אני לא יכול להגיב, כי זה עניין פוליטי".

10. כשלמעט הסעיפים הקודמים, אני ממש לא זוכר שום דבר.