גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 419ראשיהפצה

מקום בלב - סיפור לילדים

חזרתי הביתה בפנים עצובות. "מה קרה, אסתי?" שאלה אמא, "לא שמחת בכיסא החדש שלך בבית הכנסת?". "בכלל לא", הטחתי בכעס ובעיניי דמעות
25/11/10, 13:41
חגית רוטנברג

לכבוד הבת מצווה שהיתה לי לפני חודש, הבטיחה לי אמא מתנה מיוחדת: מקום בבית הכנסת. "עכשיו, כשאת בוגרת", הסבירה, "את יכולה לבוא כל שבת לתפילות בבית הכנסת, ויהיה לך מקום עם השם שלך בעזרת הנשים". שמחתי מאוד על המתנה ונתתי לאמא נשיקה גדולה. סוף סוף אהיה כמו כל הבנות הגדולות שיושבות על כיסא משלהן בתפילה.

ערב שבת הגיע. לבשתי את השמלה הפרחונית היפה שקנו לי לבת מצווה, והלכתי בצעדים קלילים לבית הכנסת. נכנסתי לעזרת הנשים, וחיפשתי בין השורות את השם שלי. או! הנה זה, בדיוק בין אמא שלי לחברתי הטובה בת ציון. התיישבתי בכיסא בהתרגשות ופתחתי את הסידור עם אותיות הזהב על כריכת העור שקנה לי סבא. זמן קצר אחרי שהתחילו לשיר 'ידיד נפש', שמעתי מאחוריי קולות רעש וצלצולים. הפניתי את הראש וגיליתי אישה זרה שגם נראית קצת מוזרה, עמוסה בשקיות וחבילות, מתקרבת לכיוון המקום שלי. כבשתי את פניי בסידור, שרק לא תתיישב לידי! האישה התקרבה לשורה שלי צעד אחר צעד. כשהגיעה קרוב אליי נעצרה לרגע, כאילו התלבטה היכן לשבת, ולבסוף התיישבה בדיוק בכיסא שלפניי. היא הניחה את כל השקיות, שרשרשו בחוזקה, אחר כך את חבילות הקרטון, שמשהו בתוכן צלצל בקול מתכתי. אחר כך התיישבה באנחה על הכיסא והחלה לדפדף בסידור. אחר כך קמה והתחילה להסתובב, יצאה החוצה ושוב חזרה פנימה, והכל תוך כדי אנחות כאב כשהיא תומכת עם ידיה בגבה. "אוף", חשבתי לעצמי בכעס, "איך נתקעה לידי האישה הזאת? היא מפריעה לי להתפלל, ועכשיו אני רואה שהמקום שלי בכלל לא טוב. אני רוצה לשבת במקום אחר". האישה המשיכה להסתובב ולהתעסק בחבילות שלה כל התפילה. אני כבר בכלל לא חשבתי על קבלת שבת, אלא רק התפללתי שהיא תלך מפה.

חזרתי הביתה בפנים עצובות. "מה קרה, אסתי?" שאלה אמא, "לא שמחת בכיסא החדש שלך בבית הכנסת?". "בכלל לא", הטחתי בכעס ובעיניי דמעות, "היתה שם אישה מרגיזה שהפריעה לי כל הזמן, הסתובבה לה עם השקיות שלה ונאנחה שכואב לה הגב. אני בכלל לא רוצה לשבת לידה", התלוננתי.

אמא הביטה בי היטב, וחקרה אותי קצת על האישה הזו. "אני מבינה", אמרה לבסוף, "אם כך, אסתי, מחר אחרי התפילה אנחנו נלך לראות משהו שמאוד יפתיע אותך".

למחרת שוב הגיעה האישה עם כל השקיות והחבילות ורשרושי הניילון שלה, ושוב התיישבה ממש לפניי. נשכתי את השפתיים כל התפילה, אחרי שאמא רמזה לי שאחכה בסבלנות לטיול הקטן שלנו. כשהסתיימה התפילה החלה אמא לפסוע החוצה, ונראה היה כאילו היא הולכת דווקא אחרי האישה המוזרה. "אמא, אבל..." ניסיתי למחות. אמא השתיקה אותי ורמזה שאלך בעקבותיה. צעדנו בערך חמישה רחובות בשקט בעקבות האישה עם השקיות. לפתע היא נבלעה בכניסה של איזה בניין קצת ישן ואפור. אמא מיהרה בעקבותיה, ומשכה אותי אחריה. "עכשיו תביטי היטב", הורתה לי. נכנסנו לבניין האפור. חדר גדול מלא בילדים מכל הגילאים קידם את פנינו. הילדים נראו קצת מלוכלכים, עם בגדים ישנים ונעליים מרופטות. "שבת שלום, ילדים", שמענו את האישה מכריזה. תוך שניות התקבצו כל הילדים בתרועות שמחה סביב האישה המוזרה מבית הכנסת. "קודם נעשה קידוש ואחר כך הפתעות לשבת", הכריזה. מהשקיות שלה היא הוציאה כוסיות פלסטיק ומזגה בכל אחת מיץ ענבים. לאחר מכן פשפשה בחבילות וחילקה מתוכן ממתקים, צעצועים וספרוני קומיקס לילדים, שפניהם קרנו מאושר. "תבואי אלינו כל שבת, נכון ציפורה?" שאל אותה אחד הילדים וחיבק את רגליה. אמא הביטה בי בלי לומר מילה. המקום שלי בבית הכנסת מעולם לא נראה לי טוב יותר.