בשבע 420: 'על דעת עצמי'

בלי תנ"ך ובלי רובה / לאן נעלם הדם / שקיעה רומנטית מידי

אבי סגל , כ"ה בכסלו תשע"א

בלי תנ"ך ובלי רובה

דבריו של ענק הרוח אסף הראל, שלפיהם התרבות של המתנחלים נמצאת איפשהו בין התנ"ך לרובה, מבוססים בין היתר על תיוגם של תושבי יש"ע ככיפות סרוגות. מבחינתו, זה לא משנה אם הם גרים באריאל, בית אל או עמנואל – כולם תנ"ך וכולם רובה וכולם מה שביניהם. ובכן, אני מוכן לזרום לרגע עם ההגדרה של הראל, רק כדי להתבונן בתרבויות הנגד, אלו שאין בהן תנ"ך ואין בהן רובה. בשבועות האחרונים נחשפנו אל התרבויות האלו במלוא עוצמתן. והנה אזהרה: קטע זה עומד להיות דמגוגי, מכליל ומעוות – אבל אסף הראל התחיל.

תרבות אחת שנחשפנו אליה היא זו שאין בה תנ"ך – תרבות ליברלית, מתירנית, המתייחסת בסלחנות לניאופים ולתאוותיו האחרות של הפרט, מציגה בפרהסיה עישון ג'וינטים והרחת דבק כדבר שבשגרה, שוטפת את מוחם של צרכניה בריק מסחרי, יוצרת אווירה המצמיחה מנהיגים ומצביאים נכלוליים, ותורמת לעולם עיתונים שאי אפשר להכניס הביתה, טלוויזיה שאין סיבה להכניס הביתה, וגם קולנוע ותיאטרון המופנים לרוב נגד הבית ויושביו. זוהי תרבות של מאסטרים בשקל ושל עצומות יוצרים בשנקל, המתיימרת להתחבר מוסרית ליתר תרבויות העולם, אך בסופו של יום נותרת פרובינציאלית, מאובנת ומנותקת.

תרבות אחרת היא זו שאין בה רובה. זוהי תרבות מסוגרת ושמרנית, למעט במקרים שבהם צריך לנסח גידופים נגד כל מי שמביע דעות אחרות. כאן מרשים לעצמם אנשי התרבות להתפרע, ומכאן נובע מעיין היצירה המילולית ומחלחל אל מוספי עיתונים מיוחדים: זה עמלק וזה אפיקורוס, אלה צוררים ואלה סתם חולים הזקוקים לטיפול. ניואנסים לא באים בחשבון. גם לא שירות לאומי או סתם יציאה לעבודה. זוהי תרבות של עוני מרצון, עוני של הסתפקות במועט, אלא אם מדובר בתקציבי מדינה, שאז מה פתאום לפגוע בעניים. זוהי תרבות של אהבת הארץ, אלא אם שיקולים קואליציוניים יאמרו אחרת. וזוהי תרבות של אנשים שיקראו לי אנטישמי וכופר בגלל המשפטים האחרונים. ובגלל שאני מזרחיסט, כמובן.

בין שתי אלו נמצאת התרבות שבין התנ"ך לרובה. וחובה להדגיש: מלבד הציונות הדתית, מספר לא מבוטל של גלויי ראש וחובשי כיפות שחורות יכולים לזהות עצמם בתרבות זו, שיכולה להיות נפלאה ברגע שתפסיק להתבטל בפני השתיים האחרות. למרבה הצער, אנשיה אוחזים ברגשי הנחיתות הגבוהים מכולם, ולפיכך הם אלה שיחטפו על הראש מכולם - מהנואפים והמקללים, מהמחרימים והמתוקצבים. ועדיין, זו תרבות שיש לא מעט סיבות להתגאות בה. באופן יחסי, כמובן.

לאן נעלם הדם

לא שחסרות אצלנו תופעות של שנאה כלפי מי שחרג מן השורה, למשל הרב ישראל וייס. יש להודות כי לא כולנו מצליחים לשמור על איפוק ומידתיות בביקורת כלפי אנשים מתוכנו, כפי שמעיד הרב הצבאי הראשי לשעבר בספרו האוטוביוגרפי החדש ובראיונות הקידום בעיתונים.

ומנגד, אדם המתלונן על חוסר מידתיות במתקפות עליו לא יכול לכתוב על התוקפים "המון אדם שמחפש המון דם, דם יהודי". לא זכורה לי פגיעה פיזית ברב וייס, או באלעזר שטרן, או ביאיר נוה, או בכל אחד אחר שתרם את חלקו לתהליך הגירוש ואחר כך רץ לתקשורת להתלונן שרודפים אותו. שערה משערות ראשיהם לא נפלה, ואף אחת מציפורניהם לא נשברה. נכון, זאת היתה תקופה לא נעימה עבורם, גם עבורם, אבל זהו. עם כל הכבוד – ואני חדור תחושת כבוד כלפי השלושה – הם לא הקורבנות הגדולים של התקופה.

שקיעה רומנטית מדי

הוא סופר צעיר ומצליח, נשוי בלי אושר אך אב מסור ואוהב. היא שנונה ומשכילה, וגם לה יש בן זוג. הם כבר נפגשו בעבר, אבל בפגישה הנוכחית הניצוץ נדלק מחדש. הם משדרים על אותו גל, מנגנים אותה מוזיקה, ובסופו של דבר הם גם יישארו יחד, ושכולם יקפצו. אם התיאור הזה נשמע כמו אייטם רכילותי על 'מחובר' ו'מחוברת' ישראלים – אז לא. למעשה, תקצרתי כאן את עלילת הסרט האמריקני 'לפני השקיעה', שנוצר לפני שש שנים כהמשך לסרט אחר, קסום ומוצלח יותר, בשם 'לפני הזריחה'.

ב'לפני השקיעה' צפיתי כשיצא לאקרנים, והשבוע צפיתי בו שוב על המסך הקטן. זו היתה חוויה שונה לחלוטין, עדיין נחמדה אך גם משרה חוסר נוחות, בגלל הקישור לאותה אווירה מתירנית שאנו נחשפים לה בשבועות האחרונים. אם ישנה תובנה בכל הסיפור הזה, זוהי הקלות שבה הקולנוע יכול לתמרן את הצופה רגשית, עד שהוא מוכן לזנוח את עקרונותיו והקווים האדומים שלו לטובת הזדהות טבעית עם הדמויות הראשיות. הסרט עצמו די תמים, והסוף שלו בסך הכול פתוח ונתון לפרשנויות, אבל די ברור לאן לבו של הצופה אמור לנטות. בסופו של דבר זוהי דרמה רומנטית, ולא סרט מוסר על אחריות, חינוך ילדים ותחזוקה טובה של זוגיות. אלא שאחרי חשיפה בלתי מבוקרת לכתבי הפלילים ולחדשות הבידור בארץ, שום מניפולציה קולנועית לא יכולה לחבב עלי את הרעיון שהריגוש המיידי והרומנטיקה גוברים על הכול.

 

בעשרה מאמרות

כפי שזה נראה כרגע, מיליוני המסמכים האמריקנים שהודלפו לאתר ויקיליקס לא יביאו את מלחמת העולם השלישית. ועדיין, יש משהו מביך בפרסום המסמכים הסודיים, החושפים את היחס האמיתי של מדינות העולם למדינות העולם, גם אם אין חידוש רב בציטוטים כמו "אחמדינג'אד הוא היטלר" או "פוטין הוא זכר שולט".

אלא מה? כעת מתברר כי המסמכים המזעזעים באמת לא פורסמו בוויקיליקס. נראה כי גם לאתר האינטרנט יש קווים אדומים ומידה של אחריות לשלום העולם, וישנם דברים שאפילו שם לא מוכנים לשתף בהם את הציבור. מכיוון שחלק מהמסמכים הגיעו גם אלי, ומכיוון שאני לא עובד עבור הממשל האמריקני או העולם, הנה לפניכם קטעים נבחרים מן המסמכים היותר סודיים של הדיפלומטיה האמריקנית:

1. "בנימין נתניהו - זכר נשלט" (דיפלומט אמריקני).

2. "לא, אנחנו עדיין מחפשים את האי" (השליח האמריקני המיוחד למיקרונזיה, שבועיים לאחר שיצא לדרך).

3. "אנחנו חייבים להשיג את הידע הטכנולוגי של ישראל. לא ייתכן שתמיד הם ישימו לנו תולעים במחשב ואנחנו לא נדע להגיב. הישראלים האלה הם מעצמת היי-טק. אפילו רזי ברקאי כבר מבין שאין באמת רק טוקבקיסט אחד שיודע" (דיפלומט איראני).

4. "בבקשה תוציאו אותי מכאן. איסלנד זה מקום משעמם, ואני בכלל לא מבין איסלנדית. אני לא יודע לשם מה הנשיא בוש שלח אותי לכאן. הוא כנראה התבלבל" (שגריר ארה"ב באירלנד).

5. "כבוד הנשיא, יש בישראל איזה איל הון שקוראים לו 'הנקודות'. אנחנו לא יודעים בדיוק מי זה ובאיזה אחוז מהמשק הישראלי הוא שולט, אבל כבר ידוע שהוא מממן את בני משפחת אולמרט" (מכתב ישן שנשלח מהשגרירות האמריקנית לנשיא הקודם).

6. "תגידו לאנסטסיה מיכאלי הזאת שתפסיק עם השטויות ושתחליף מיד את השם שלה למשהו עברי. אם אני עשיתי את זה, גם היא יכולה" (ברק אובמה במברק בהול לשליחו המיוחד).

7. "אנו דורשים מכם להפסיק לתמוך ביישובים שמעבר לקו הירוק. אנו לא טיפשים, ויודעים היטב שאלקנה זה בשטחים. אנו מזהירים אתכם: לא כדאי לבנות על אלקנה" (מסר תקיף מהשגרירות האמריקנית לצופי 'מאסטר שף').

8. "כבוד השרה קלינטון, דיברנו איתם כמה פעמים, אבל הם מסרבים בכל תוקף לדבר עם בעלך. הם טוענים שהם פשוט לא מטפלים בדברים כאלה" (השגריר האמריקני אחרי פגישה חשאית עם אנשי פורום תקנה).

9. "זהירות, הים האדום מוריד צבע" (אזהרת מסע שהגיעה ממצרים).

10. "ראש הממשלה הישראלי לוחץ עלינו כל הזמן בעניין של פולארד. כל היום פולארד, רק פולארד, אנחנו כבר לא עומדים בזה. אולי הגיע הזמן לשקול את העניין?" (מסמך אמריקני שמעולם לא הגיע לשום אתר אינטרנט, אבל אולי גם זה יקרה יום אחד).