בשבע 420: סופגי

קוראים לי איתמר, אבל כולם קוראים לי סופגי.

אסתי רמתי , כ"ה בכסלו תשע"א

קוראים לי איתמר, אבל כולם קוראים לי סופגי.

את השם הזה קיבלתי בכיתה ב', כשאכלתי ארבע סופגניות במסיבת החנוכה הכיתתית. מישהו צחק ואמר "הי, איתמר, תראה את הבטן שלך! כבר הפכת לסוגפניה בעצמך! סופגי, תשאיר גם לנו קצת!" וזהו. השם נדבק אלי, והוא מסרב להיפרד ממני, למרות שאני כבר בכיתה ו'.   

מה אני אעשה? נולדתי רעב. אמא שלי היתה מאושרת כשראתה את התינוק האכלן שלה. "לבריאות!" היא היתה מחייכת, ונותנת לי עוד מנה. וכך לאט לאט נהייתי סופגי.

תמיד אהבתי את חנוכה. יש חופש מבית הספר, מקבלים דמי חנוכה, מדליקים נרות ... ולא נעים לי להגיד, אבל מה שהכי אהבתי היו הסופגניות. מה אני אעשה? למרות השם המעליב שהם נתנו לי, אני עדיין מת עליהן. אבל השנה, הכל היה אחרת.

יום אחד, אמא פתאום שמה לב שאחרי מאמץ קטן אני מתנשם ומתנשף נורא. היא הביטה עלי בדאגה, וקבעה לי תור לרופא, שיבדוק לי את הריאות.

והרופא בדק אותי ביסודיות, שלח אותי להישקל, ואז פנה לאמא שלי.

"גברתי, הריאות של איתמר בסדר, אבל יש לו בעיה חמורה ביותר של עודף משקל. הוא חייב להוריד במשקל באופן דרסטי".

אמא שלי נראתה נבוכה. היא אף פעם לא התרגשה מהשמנמנות שלי, להפך, היא אמרה שנהדר שיש לי תאבון בריא. וגם אני הייתי נבוך, כי לא ידעתי מה זה 'דרסטי'.

"תאמיני לי, אין ברירה", הוסיף הרופא, "אם את רוצה שאיתמר יהיה בריא, הוא חייב להוריד לפחות חמשה עשר קילוגרם". עכשיו כבר הבנתי מה היה ה'דרסטי' הזה.

"איתמר", פנה אלי הרופא בקול רך, "לא היית רוצה להיות יותר רזה?"

בין רגע חלפו לי בראש תמונות – איך קשה לי לרוץ ולהשתולל עם כולם, איך פעם ישבתי על כיסא והוא נשבר וכולם צחקו, איך נתקעתי בטיול בין שני סלעים... ואיך שכולם קוראים לי 'סופגי'. "כן", אמרתי לרופא בקול רם, ואמא הביטה בי בהפתעה, "מאוד".

שלא תבינו אותי לא נכון, מי ששמנמן וזה לא מפריע לו, כל עוד זה לא פוגע לו בבריאות – אין לדעתי שום בעיה עם זה. אבל לי זה כן הפריע. אז הלכנו לדיאטנית, והתחלתי בדיאטה. זה לא היה קל בכלל. הייתי רגיל לאכול מה שבא וכמה שבא לי. פתאום נעלמו השניצלים והצ'יפס, כל דבר נמדד בקלוריות, ועל ממתקים בכלל לא היה מה לדבר.

אבל שיא הקושי הגיע בחנוכה. הדיאטנית הרשתה לי לאכול סופגניה אחת, בתחילת החג, וזהו. "סופגניה זה מאות קלוריות!" היא הזהירה. ואני באמת נזהרתי. את סופגנייתי היחידה אכלתי בביסים קטנים, ליקקתי כל גרגר של אבקת סוכר, ואמא לא הכניסה יותר סופגניות הביתה.

בנר שמיני נסענו לדודים. כשחלקו כיבוד שיחקתי במחשב בחדר אחר. אבל אחר כך נכנסתי למטבח לשתות, וראיתי על השיש סופגנייה זהובה ושמנמנה ונהדרת, יושבת ומחכה רק לי... ופשוט שמעתי אותה לוחשת לי: "נו, איתמר, רק אותי וזהו. לא נורא..."

כבר הושטתי את היד – ואז באיטיות, החזרתי אותה חזרה. כי ידעתי שבשבילי, זה כן נורא.

ברגע זה הבחנתי בדוד שעמד בפתח המטבח, והבנתי שהוא ראה הכל. הוא חייך אלי ואמר: "איתמר, אתה גיבור! ממש כמו המכבים. כי גיבור זה לא דווקא מי שנלחם - זה מי שמתגבר".

הייתי מרוצה מעצמי. מי יודע, אולי עד חנוכה הבא כבר יקראו לי 'נר לי דקיק'?