בשבע 421: עושה בשכל

תמיד חשבתי שזה שאני כל כך חכמה. כולם מאוד כיבדו אותי, אפילו המורות והמנהלת. עד שהתחלתי לעשות בייביסיטר אצל משפחת אביב.

חגית רוטנברג , ב' בטבת תשע"א

הצצתי בשעון: אני לא מאמינה! שוב שקעתי בקריאת הספר ולא שמתי לב שכבר עברה השעה של ארוחת הערב. רצתי למטבח וגיליתי רק שאריות שהשאירו אחיי הקטנים. כרסמתי קרקרים תוך כדי קריאת הספר שלקחתי היום מהספרייה. מה היה כל כך מעניין בספר? אתם אולי לא תבינו, כי הוא עסק בגיאוגרפיה של המזרח התיכון. זה נשמע משעמם נורא, אבל זה ממש מעניין כי... בעצם, אין טעם להסביר. אף אחת מהחברות שלי לא מבינה כשאני מסבירה להן מה מעניין בספרים שאני קוראת. "היסטוריה של יפן?" הביטה עליי פעם חברתי תמר בעיניים תמהות כשסיפרתי לה על מה אני קוראת עכשיו, "אין לך מה לעשות בחיים?!".

יש כאלה שחושבים שאני מוזרה, אבל בסופו של דבר כולם נותרים בפה פעור כשרואים את הידע הכללי הלא-רגיל שלי: למשל, כשדודים שלי באים ומדברים עם אבא ואמא בסלון על מה שקורה בעולם, תמיד יש לי הערות חכמות, ודודה דבורה צובטת אותי בלחי: "סוף סוף ילדה מחוננת במשפחה!" היא מחייכת. בשולחן שבת, כשאבא שואל שאלות בפרשת השבוע, אני תמיד עונה ראשונה, ואחים שלי אף פעם לא מספיקים להוציא חצי משפט. גם בכיתה, החברות שלי כבר יודעות שלא כדאי להן לנסות להצביע כשהמורה שואלת שאלה. אני תמיד עונה ראשונה והתשובות שלי נכונות ומדויקות.

תמיד חשבתי שזה שאני כל כך חכמה זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. כולם מאוד כיבדו אותי, אפילו המורות והמנהלת. עד שהתחלתי לעשות בייביסיטר אצל משפחת אביב. זה התחיל בשבוע שעבר, אחרי שגברת אביב ביקשה שאגיע כל יום בשעות אחר הצהריים לעשות שיעורי בית עם הילדים שלה. "את כל כך חכמה, יהיה לך קל מאוד לעזור להם בכל המקצועות", אמרה ואני חייכתי.

ביום הראשון הגעתי בשעה היעודה לבית משפחת אביב. התחלתי לעזור ליונתן, תלמיד כיתה ו', בשיעורי הבית בחשבון. "אוף, אני לא מבין כלום", רטן. "מה הבעיה? איך אתה יכול לא להבין דבר כל כך קל?" אמרתי ובמהירות פתרתי לו את התרגיל בשלוש דרכים שונות. "אתה רואה? מה הבעיה?" סיימתי. הוא עיקם את האף והלך לשחק במחשב. עברתי לשושי, שלומדת בכיתה ד'. "אני צריכה לכתוב חיבור", אמרה לי, "אני לא יודעת איך להתחיל". לקחתי מידיה את העיפרון והכרזתי: "אני יכולה לכתוב לך פתיחה בכל נושא שתרצי, קלי קלות! איך את יכולה לא להצליח לכתוב חיבור?" ומיד התחלתי לשרבט פיסקה שלמה בנושא הראשון שעלה לי בראש. הרגשתי שמשום מה גם שושי מסתכלת עליי במבט קצת עקום, ועוזבת אותי להישאר לבד עם מחברת החיבור. "ומה איתך?" פניתי לאליעזר הקטן בן החמש. "תעזרי לי לבנות את המטוס מהחלקים שפה?" הראה לי שקיק עם חלקיקים צבעוניים. הבטתי בתרשים המצורף, ואמרתי לו: "בטח, קטנצ'יק, תוך שנייה אני עושה את זה", והרכבתי לו מטוס סילון יפהפה לפי התרשים שלמדתי מיד בעל פה. "אוף", בכה אליעזר ורקע ברגליו, "למה עשית לי הכל? רציתי גם!" ניסיתי להרגיע את כעסו, ולא הבנתי – הרי בניתי לו מטוס כל כך יפה, אז מה הבעיה?

למחרת התקשרה אליי גברת אביב: "תודה רבה על אתמול", פתחה, והמשיכה בטון מתנצל: "אבל נראה לי שלא נמשיך. הילדים שלי אמרו משהו על זה שאת יותר מדי חכמה, והם מעדיפים מישהי שהם לא ירגישו לידה כמו דחלילים. את יודעת למה הם מתכוונים?" ניסתה להבין. חשבתי וחשבתי, אבל הפעם זו היתה שאלה שלא הצלחתי למצוא לה תשובה. אולי אתם יודעים?