בשבע 423: לשחרר, ללא עיכוב וללא תנאים

לא רק לישראל, גם לארה"ב יש מה להתנצל על חלקה בפרשת פולארד ...

עמנואל שילה , ט"ז בטבת תשע"א


המידע המודיעיני שהעביר פולארד היה צריך להימסר לישראל במסגרת מערכת היחסים הביטחונית בינה לבין ארה"ב. לא רק לישראל יש מה להתנצל על שנאלצה להשיגו בדרכים עקלקלות
לא רק לישראל, גם לארה"ב יש מה להתנצל על חלקה בפרשת פולארד * הנשיא אובמה חייב להבין כי שחרורו המיידי מהכלא לאחר 25 שנה הוא צעד צודק ומתבקש שאין  להתנותו בוויתורים ישראלים

משהו קורה בשבועות האחרונים בחזית המאבק לשחרורו של אחינו יהונתן פולארד. אחד הסימנים הברורים לכך היא דווקא הקריאה לשחרורו שיצאה השבוע מטעם נוער מרצ. במשך שנים ארוכות נראה היה שמדובר בעוד מאבק אבוד שמנהל המחנה הכתום לבדו. אך מסתבר שאין להרים ידיים גם כאשר נדמה לנו שנשארנו לבד. גם במקרים אחרים כמו במקרה הזה, אם נתמיד - בסוף יצטרפו אלינו.

קוראי 'בשבע' והעיתונות המגזרית מכירים כבר מזמן את הטענות על עיוות הדין שנעשה למרגל הישראלי ועל העונש החורג מכל פרופורציה שנגזר עליו. בשבועות האחרונות זכו להכיר אותן גם קוראי 'מעריב', שבאיחור רב - מוטב מאשר לעולם לא - פתח לאחרונה בקמפיין נמרץ למען שחרורו של פולארד. מסתבר שלקמפיין הזה, שפנה בתביעה ישירה אל בנימין נתניהו, יש חלק בהחלטתו של ראש הממשלה לפנות בבקשת חנינה גלויה אל נשיא ארה"ב ברק אובמה. כזכור, לפני זמן לא רב סירב נתניהו להעביר לאובמה את בקשת החנינה של ראשי הסיעות בכנסת. יש לברכו ולשבחו על החלטתו לפעול כעת.

מסייעות מאוד גם התבטאויותיו הפומביות של לורנס קורב, לשעבר סגן שר ההגנה של ארה"ב, שבאומץ וביושר חושף את האמת בפרשה. בעזרתם של עוד ידידים בארה"ב שיצטרפו אל הדרישה הצודקת, יש לקוות שתתקבל סוף סוף ההחלטה לשים קץ להתעללות המתמשכת ביהודי היקר הזה, שפעל במסירות למען עמו ולא באמת פגע בביטחון ארצו.

הניסיון לכרוך ולהתנות את החנינה לפולארד בוויתורים ישראלים במו"מ מול הפלשתינים הוא מקומם ומעורר שאט נפש. לאחר 25 שנות מאסר על עברות שאחרים ישבו עליהם שנים בודדות, פולארד אינו צריך לשמש כקלף מיקוח. לאור המצב הבריאותי שלו ושל אשתו, מדובר במקרה הומניטרי מובהק שמדינה שיש אלוקים בלבה אמורה לקבל בו החלטה מצפונית ולא להפכו לאמצעי סחיטה. אם נשיא ארה"ב אינו מבין זאת, יש לקוות שיקומו אנשים בסביבתו ויסבירו לו.

חלק מההסבר לחוסר המעש של ממשלות ישראל למען הסוכן הישראלי הנמק בכלא קשור לעמדת הילד שסרח אליה התכנסה ישראל בעקבות חשיפתו. על פי תחושת מנהיגיה לאורך השנים, ישראל איבדה את זכות הדיבור בנושא לאחר שפשעה והעזה לרגל אחר ידידתה ופטרוניתה הגדולה שמעבר לים. אלא שמסמכי 'וויקיליקס' שפורסמו לאחרונה חושפים את מה שהיה ידוע עוד מקודם - שגם ארה"ב מפעילה סוכנים ועוסקת בריגול אחר ידידותיה, וישראל בכללן. המידע המודיעיני שהעביר פולארד היה צריך להימסר לישראל במסגרת מערכת היחסים הביטחונית בינה לבין ארה"ב. לא רק לישראל יש מה להתנצל על שנאלצה להשיגו בדרכים עקלקלות. חנינתו המיידית של פולארד בטרם תיפגע בריאותו עוד יותר, וללא ניסיונות לסחוט ויתורים ישראלים בתמורה, תכפר במשהו על הכשל המוסרי המתמשך של היחס הקשה וסאת הייסורים שהיו מנת חלקו לאורך 25 שנים ארוכות ורוויות סבל.

ובאותה הזדמנות, יכולות גם הרשויות בישראל להתעשת ולהימנע מעיוות דין בעניין שנתון לטיפולן וקשור גם הוא לשמו של יהונתן פולארד. במשך שנים איש לא חשב להרוס את המבנה הרב-קומתי בשכונת סילוואן בירושלים שנבנה ללא היתרי בנייה, כמו רוב מוחלט מבין המבנים החדשים בשכונה. פינוי המבנה ואיטומו הפכו לבלתי ניתנים לדיחוי רק לאחר שנרכש בידי יהודים מהערבי שבנה אותו, ולמרות שמבנים רבים בסביבה שקיבלו צו הריסה עוד לפניו עדיין ניצבים על תילם ואיש אינו מתכנן להורסם. בימים אלו נערכת משטרת ישראל לאטום את 'בית יהונתן', והעוול של איפה ואיפה זועק לשמיים.

'בית יהונתן' נקרא על שם פולארד, אשר מגלה התעניינות והזדהות עם ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים. בעת שממשלת ישראל מבקשת מארה"ב לגלות התחשבות כלפיו, כדאי שגם היא לא תכין לו קבלת פנים מצערת בדמות איטום המבנה שנקרא על שמו.

 מלחמה על הבית

"המקום הזה הוא לא רק יישוב, זה בית גידול של שלושה דורות. ההורים שלנו הקימו את המקום. רוב הגברים שנשארו פה למרות הוראת הפינוי הם בני הדור השני והשלישי, אלה שנולדו כאן. הצעירים לא חזרו מהצבא סתם... הם באו כדי להילחם על הבית, על הזיכרונות, על הערכים שעליהם גדלו. גם הם לא מבינים איך אפשר לנטוש מקום ללא קרב... כשאתה מחובר למקום, בית הוא לא רק קירות וחפצים. זה משפחה ורגשות והיסטוריה, והכל נכרך אחד בשני לסיטואציה בלתי אפשרית, שבה אתה לוקח החלטה גם אם היא לא תמיד הכי הגיונית".

הציטוט הזה, שיכול לבטא הלכי רוח של בני ההתיישבות ביש"ע הנאבקים על עתיד יישוביהם, לא נרשם בגוש קטיף בקיץ תשס"ה מפיהם של צעירי המקום. אלו דברים מפי יואל רז, בן 50, יליד ניר עציון ומנהל המלון במקום, שפורסמו לפני שבועיים ב'מקור ראשון'. רז מסביר את החלטתם של עשרות גברים מהיישוב, שמיאנו לעזוב את המקום בימי הדלקה הגדולה בכרמל גם לאחר שכוחות הכיבוי נטשו אותו. על אף הפקודות החד-משמעיות שהורו גם להם לנטוש, הם נותרו שם בסכנת חיים והצילו את המשק שלהם מן האש המשתוללת, שגרמה נזקים כבדים ביישובים השכנים שננטשו.

ליישוב ניר עציון לא נשקפה חלילה סכנת הכחדה. אף אחד לא התכוון למסור את אדמתו לידי האויב או למחוק אותו מעל פני האדמה. הנזק הצפוי היה בעיקר כספי, אך כפי שמיטיב רז להסביר - גם נזק ערכי, רגשי, היסטורי וסנטימנטלי שמצדיק החלטות שהן לא לגמרי רציונאליות.

את הנחישות הזאת להילחם על הערכים, על הבית, על ההיסטוריה ועל הזכרונות, צריך להקרין גם ביחס להתיישבות ביהודה ושומרון. להבהיר שגם אם מדינת ישראל, כפי שעשתה בכרמל, תסיג מכאן את כוחות הביטחון שלה, אנו נישאר כאן כדי להילחם על הבית. וגם הצעירים מהצבא יבואו, באישור המפקדים או בלעדיו.

למעשה, אילו היטבנו להבהיר את זה, רבים הסיכויים שתוכניות הנסיגה היו נגנזות והצורך לבצע היה נחסך.

הספד לאדמו"ר מהטלוויזיה

לפני מספר שבועות הלך לעולמו בגיל 57 השחקן עמוס לביא, לאחר שהוכרע על ידי מחלת סרטן הריאות שתקפה את גופו. לא הכרתי את פועלו של לביא בעשרות סרטי הקולנוע, המחזות וסדרות הטלוויזיה בהם השתתף. כן הכרתי את סדרת הטלוויזיה 'החצר', שהופקה עבור ערוץ התכלת ז"ל, בה שיחק עמוס לביא את דמותו של הרב עזריאל רוטנברג, האדמו"ר מלייבניץ.

אפשר להתווכח על חשיבותה האמנותית והחינוכית-תרבותית של הסדרה הזאת - טלנובלה שבמרכזה חצר חסידית קטנה ודמיונית שמנהלת את חייה בתוך עיר חילונית. יהיה אולי מי שיטען שאין בה יותר מבידור, שבמקרים רבים הוא סוג של בזבוז זמן. יהיה מי שיכעס אולי על הפגמים באישיותם ובמעשיהם של כמה מהדמויות המרכזיות בסדרה, בני חצרו של האדמו"ר, שלכאורה היו אמורים להיות יותר צדיקים, טהורים ומתוקנים במידותיהם ובמעשיהם. אך אי אפשר לקחת ממפיקי 'החצר' ומיוצריה שני הישגים חשובים. ראשית, הם הצליחו ליצור סידרת דרמה מעניינת וזורמת בת למעלה מ-20 פרקים תוך שמירה על רמה יפה של נקיות וצניעות. שנית, באופן שהוא אולי תקדימי בתולדות הקולנוע והטלוויזיה בישראל, הצליחו יוצרי הסדרה להציב במרכזה דמות רב שאישיותו מעוררת כבוד והערכה. האדמו"ר מלייבניץ שלהם ניחן לא רק בחכמת התורה אלא גם בחכמת חיים, וליבו מלא לא רק באמונה ויראת שמיים אלא גם ברגישות אנושית ואהבת הבריות. בקיצור, רב וצדיק שהוא גם 'מענטש'. דמות שכיחה בחיים, אבל נדירה על המסך ועל הבמה.

הסדרה הזאת היא עוד הוכחה לכך שעשיית טלוויזיה כשרה ומעניינת זה רק עניין של רצון טוב ובעיקר עניין של כסף. בקרוב יונהג בשוק הטלוויזיה בישראל משטר של רישיונות, שיאפשר למעשה לבעלי הון לפתוח תחנת טלוויזיה באופן חופשי ללא צורך במכרז. יש לקוות כי יימצא אותו בעל אמצעים שיבין את חשיבות העניין, ישקיע את עשרות המיליונים הדרושים ויפתח תחנת טלוויזיה כשרה למהדרין.

ובאשר לעמוס לביא ז"ל, אינני יודע אילו זכויות או חובות צבר בחייו. איני יודע, ואולי מוטב שכך, מה עשה בסרטים ובמחזות האחרים בהם השתתף. אך ראויה זכותו של האדמו"ר מלייבניץ, שאת דמותו גילם באופן כה מכובד, להקנות לו חלק בגן עדן.