בשבע 423:שאלת השבוע

האם יש לקבוע בחוק שעל פסקי הלכה של רבנים תחול חסינות מפני חקירה והעמדה לדין?

עורך: ירעם נתניהו , ט"ז בטבת תשע"א

'חוק חסינות הרבנים' שהצעתי לפני כשבועיים לא היה בא לעולם, לולא החשש שאנחנו חוזרים לתקופת הצאר ברוסיה. שם נאלצו רבני ישראל לעקם את הכתובים, להשמיט הלכות או להפוך כל 'גוי' ל'עכו"ם'. המתקפה על הרבנים בעקבות הפסק ההלכתי שהוציאו, חילצה מהבקבוק את מפלצת הדמוקרטיה, זו שאינה יכולה לסבול שום מערכת חוקים או מוסר מקבילות לה, בוודאי לא כזו שמתחרה בה. הדמוקרטיה מבקשת שלטון אבסולוטי, כמעט טוטליטרי, של הרוב המזדמן, או זה הנרקם בעסקאות אפילות, כדוגמת הסכם אוסלו שנקנה בתמורה למיצובישי משומשת. ההלכה שהיא חוק עליון, לא מזדמן וגם לא חולף, מאיימת עליה, כמעט מלגלגת לה. שיהיה ברור, זו הסיבה להתנפלות ולא טיעוני ההסתה או הגזענות. זו גם הסיבה שאני מבקש לחוקק את 'חוק החסינות לרבנים'.

מבחינתו של גילאון וחבריו, הרב הראשי והפוסק האחרון, הוא היועץ המשפטי לממשלה או בג"ץ ואין בלתם (ובתנאי שהם פוסקים כרצונו של גילאון). מבחינתם, רבנים ראשיים ואחרים, מקומם בטקסים ובהקראת פרקי תהילים. אך כל זמן שההלכה מציעה מערכת חוקים אלטרנטיבית, היא 'מאיימת על שלטון החוק' כלשונם.

כדאי לרסק את המצב האבסורדי שבו לטיבי, זועבי וכל פרופ' מסית ומדיח, שלא לדבר על שדרני רדיו, יש זכות וחסינות, ללכלך, להסית ולהמריד. מסתבר שחופש הביטוי, השיסוי והחופש האקדמי שמורים רק להם. לעומתם רבנים יצטרכו לתת את הדין על כל דרשה או פסק. לכן נדרשת האמירה החד משמעית: 'זו התורה לא תהיה מוחלפת', ודאי שלא תהיה מאוימת. ולא – עוד נתגעגע לצאר הרוסי.

החוק אינו פתרון

ד"ר אביעד הכהן / דיקאן מכלל שערי משפט

אילו הייתה אולימפיאדה בחקיקת חוקים, מדינת ישראל הייתה מועמדת ודאית לקבלת מדליית זהב. הניסיון למצוא בחוק מזור לכל בעיה לא יצלח. לא אחת הופכות הצעות חוק מרהיבות להצהרות חוק נבובות. תועלתן המעשית מפוקפקת ביותר והן עלולות לפעול כ'בומרנג' כנגד מציעיהן. כשאתה מכניס את עוגת הצעת החוק לתנור, אינך יכול להיות בטוח שבמהלך האפייה היא לא תישרף ותצא מפוחמת כולה, שונה בטעמה לחלוטין מזה שאליו כיוונת.

ככל אדם אחר, נהנים גם כיום רבנים מחופש ביטוי, שהוא עיקרון יסוד בדמוקרטיה. כמו שקבע ביהמ"ש העליון כבר לפני שנים, אגב דיונו במחזה בזוי שהשווה את חיילי צה"ל לנאצים, מִבחנו האמתי של חופש הביטוי אינו בהשמעת דעות מוסכמות, המצויות בקונסנזוס, או בשמיעת "דברי נועם", אלא דווקא "בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את האוזן והצובטים את הלב".

מסיבה זו, אני חש לעתים קרובות סלידה מדברים הנאמרים בחוצות, גם על ידי רבנים, אך אף על פי כן זאת איאבק על זכותם – כעל זכותם של אחרים - לומר אותם, כל עוד אין הם בגדר סכנה מוחשית לשלום הציבור וביטחונו.

בדומה לפוליטיקאים ולאנשי תקשורת, יש מקום להרחיב, לאו דווקא באמצעות חקיקה, את ההגנה על זכותם של רבנים להשמיע את דעתם. מכוח ההלכה, חלה עליהם חובה, לא רק רשות, להשמיע את עמדת ההלכה בסוגיות שונות, וראוי שזו תישמע מפיהם בקול צלול וברור, ללא מורא וללא משוא פנים. המחויבות לערכים דמוקרטיים מחייבת הימנעות מהשתקתם תוך פגיעה קשה בחירותם ובחופש הדת שלהם.

אכן, כשאר הזכויות, גם חופש ביטוי אינו חופש שיסוי ואין הוא זכות מוחלטת, שבכוחה להתיר, ח"ו, הסתה לרצח או פגיעה בנפש. 

חוק חסינות פוגע, מטיבו ומטבעו, בעקרון שוויון הכול בפני החוק ובמושכלות יסוד של שלטון חוק ראוי. אין בו תשובה, לא ערכית ולא מעשית, למניעת ניסיון ההשתקה של רבנים. רק סובלנות אמתית, חינוך ובירור האמת, לצד שיקול דעת מעמיק ותבונה, הם הכלים שבאמצעותם נוכל למנוע את ביזוי התורה וחילול השם. 

 

אין סתירה בין הדמוקרטיה לתורה

הרב ד"ר איתמר ורהפטיג / מרצה באוניברסיטת בר-אילן ובמכון 'משפטי ארץ' בעפרה

עקרונית יש מקום להצעה זו. פסקי הלכה אינם כפופים למרוּת שיפוטית חילונית. ההלכה עומדת מעל החוק. תוקפו של חוק נובע מכך שההלכה מעניקה כוח מסוים לסמכות אנושית, ובלבד שאינה סותר דין תורה. בעולם הדמוקרטי לקהל ולנציגיו יש סמכות מכוח דינא דמלכותא דינא, תקנות קהל וכן משפט המלך.

אכן יש מתח שיכול להיות מפרה בין הסמכות הרבנית ובין סמכות הקהל. המתח היה קיים בין המלך לחכמים בתקופת התנ"ך, והמשיך בין רבנים לריש גלותא או לשבעת טובי העיר. במצב נורמלי המלך צריך לכבד את החכמים ולשמוע בקולם. כך התייחס יהושפט המלך לחכמים – כשהוא ראה תלמיד חכם הוא היה מחבקו ומנשקו. מנגד, חכמים צריכים להיות יראים ממלכות, כמו שראינו שיראו מצדקיהו והדבר מובא בנדרים (סה ע"א). לצערי, בימינו אין כבוד לרבנים. אדרבא, יש לעתים זלזול מופגן בהם. אבל מנגד, לחלק מהרבנים אין אימת מלכות.

על כל פנים, ביחס לפסקי הלכה אין הם עניין לשיפוט זר, אבל מנגד בעולם דמוקרטי כל החלטה נתונה לביקורת, וגם פסקי רבנים צריכים ביקורת כדי לוודא שלא יצאה תקלה תחת ידם. מאוד לא בריא, וכמעט שלא ייתכן, שבשיח דמוקרטי יופיעו פסקי הלכה שאינם בני ויכוח. אכן שאלה מורכבת היא מתי מדובר בעניין הלכתי מובהק כמו נושא הגיור, ומתי מדובר בעניין שברשות המסור להחלטת העם ובו אין לבוא בשם החלטה פסוקה.

כיום, בעקבות חולשתנו הפוליטית, יש רבנים המייצגים את הציבור שלנו בשדה הפוליטי, ולכן הייתי מציע בעניין פסקי רבנים שאם הפסק בעייתי – יהיו הם מסורים לבירור משמעתי של הרבנות הראשית. ואם היועץ המשפטי חושב שפסיקה מסוימת אינה ראויה שיפנה לרבנות הראשית והיא תברר אם אותו רב חרג מסמכותו.

ועוד הערה כללית בנוגע לפסק האחרון בעניין דירות לערבים – לעניות דעתי אסור לנו להכריז כי הדמוקרטיה סותרת את התורה. הרב הרצוג, שאני רואה עצמי כחסידו, אמר במפורש שהדמוקרטיה והתורה יכולים לגור בכפיפה אחת. אם מראש אנו מכריזים כי התורה היא נגד הדמוקרטיה, אנו איננו רלוונטיים בשיח הציבורי. אמנם המאבק עצמו כנגד בהשתלטות ערבית הוא צודק וחשוב, אבל עדיף שינוהל ע"י פוליטיקאים בגיבוי רבני.

 

תשובות הגולשים

אפילו מלך לא חסין

קודם כל, עלינו לשאוף שתהיה פה מלכות תורה ומשפט התורה.
כל עוד לא קיימים שני הפרמטרים הללו קשה לענות על השאלה.
מצד אחד, אפילו מלך אינו חסין מפני העמדה לדין. בנוסף, ישנו קושי להגדיר מהו פסק הלכה. האם כל מי שלמד כמה שנים בישיבה ויוציא עכשיו פסק שמותר לבעל להכות את אשתו ייכלל בגדר החסינות?
מצד שני, כרגע לצערנו, בתי המשפט אינם דנים לפי דיני התורה ולכן כל פסק של רב ויתרה מזו, כל יהודי שמתפלל שלוש פעמים ביום חשוף לתביעות בגין "הסתה".
אז לתת חסינות גורפת אי אפשר, וגם להשאיר את המצב הנוכחי אי אפשר. הפתרון היחיד: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה".

עקיבא גולדמן, קרית ארבע

לא לחסינות פורמלית

בשביל להקנות חסינות לרבנים יש להגדיר מי הוא רב, ומהו פסק הלכה. אך נראה שנוצר הרושם שבסוגיות כמו השכרת דירות לערבים, רבנים משני צידי המתרס הם הראשונים לערער על הסמכות של מתנגדיהם ועל היושרה שבפסיקה. אז אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?
למען האמת החסינות הזו מזיקה ומיותרת. לרבנים הראויים לכך יש חסינות מעצם מעמדם ואין ספק שגם כיום יש רתיעה של המערכות הציבוריות מעימות עם רבנים מתוך הכרה בגב הציבורי לו הם זוכים.
החסינות הזו היא משמעותית, כי היא קיימת מצד האמת והחיים ולא מצד ההגדרה החוקית הפורמלית.
לחסינות הפורמלית תהיה תוצאה הפוכה, שהרי הממונים על פירוש החוק במערכת המשפט כבר הוכיחו באופן די שיטתי שפסיקותיהם מונעות מהשקפת עולמם הדתית והפוליטית.
המשמעות של עיגון הנורמה בחוק למעשה תפקיע את החסינות הקיימת בפועל מכוח הציבור לטובת חסינות הנתונה לחסדיהם של אנשי הפרקליטות והשופטים.
או במילים אחרות, קביעת חסינות פורמלית תכפיף בחקיקה את הרבנים לגחמות הפרקליטות ושופטי בג"ץ.

ישעיהו שלמון, חריש

במדינה יהודית יש להלכה חסינות

גם לשיטת הדוגלים בעליונות החקיקה החילונית, ברור שמעצם הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית (או אפילו דמוקרטית ויהודית) צריך להיות להלכה מעמד ייחודי, כך שהחוק החילוני יהיה מנוע מלהתנגש בה.
במילים אחרות, להלכה בכלל (לפוסקיה ולמקיימי אותם פסקים) חייבת להיות חסינות מפני פגיעה בהם על בסיס החוק החילוני. אחרת המילה 'יהודית' אין מקומה בהגדרת מדינת ישראל, בין אם לפני המילה "דמוקרטית" ובין אם אחריה.

אבי קנטורוביץ, אפרת