בשבע 423: הנשים שמביאות את הגאולה

המצרים משעבדים את ישראל כדי לדכא את רצון החיים שלהם. נשות ישראל הנאמנות המשיכו לאהוב ולעודד את בעליהן למרותם עבדותם ושפלותם

הרב אליעזר מלמד , ט"ז בטבת תשע"א

המצרים משעבדים את ישראל כדי לדכא את רצון החיים שלהם * בתרבות אותם ימים, נשים נהגו לחפש חסות ועתיד בצד המנצח והשולט * נשות ישראל הנאמנות המשיכו לאהוב ולעודד את בעליהן למרותם עבדותם ושפלותם * המראות ששימשו לפרייה ורבייה חביבות על הקב"ה לעשות מהן כלים למשכן * הנשים הצדקניות בדורנו שמטפחות משפחות גדולות * הציבור החרדי המותקף מצטיין יותר מכולם בפרייה ורבייה שמבטיחה את העתיד היהודי של המדינה * עובדי הפרקליטות השובתים משתכרים היטב, והחלטותיהם מוטות כלפי שמאל


הניצוץ הנשמתי הישראלי לא כבה, בזכות הנשים שנשארו נאמנות לבעליהן. למרות היותם מושפלים בעבדות המשיכו נשותיהם להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם. וזהו שאמרו חכמים "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים"
ויעבידו אותם בפרך

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם (שמות א, ז)". וכל זאת תוך שמירת זהותם הייחודית והאמונה שה' יפקוד אותם ויחזירם לארצם הקדושה, להקים ממלכת כוהנים גוי וקדוש.

בפני המצרים עמדה הבחירה: הם יכלו לתמוך בחזון ישראל לחזור לארצם, ואף לסייע בידם, כגמול על כל הטובה שהגיעה למצרים בזכות יוסף ובזכותם. אבל מתוך גאוותם בחרו המצרים לראות בכך איום. איך הישראלים אינם מתבוללים בתרבות המצרית? הם לא יכלו להבין זאת. כך החל השיעבוד הנורא, כשהמטרה כפולה: לנצל את כוח עבודתם של ישראל כדי להתעשר, ותוך כך ליטול מהם את רצון החיים, לפורר את זהותם הייחודית ולהכחידם מהעולם. לשם כך העבידו אותם בפרך, בעבודות שמשברות את הגוף. מי שלא עבד, הומת. מי שלא הזדרז בעבודתו חטף מכות רצח.

כשראו המצרים שישראל עדיין ממשיכים לפרות ולרבות, החמירו את השיעבוד, ובמשך חודשים ארוכים הכריחו את הגברים לישון בשדות העבודה, כדי למונעם מפרייה ורבייה.

הגברים איבדו את רצון החיים

העבודה הקשה שברה את גופם, ההשפלה את רוחם. איך יישא הבעל את עיניו אל אשתו? הלא הוא אמור לפרוש את חסותו עליה, להיות לה מגן מפני אויב ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם. והנה עתה הוא עבד מושפל, הנתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו ונוגשיו.

במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים ואינן אוהבות אותם יותר. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הם מעדיפים שלא לבחון זאת, והם מתרחקים מנשותיהם. הם גם אינם חפצים להוליד ילדים. לשם מה ללדת אותם? כדי שגם הם יהיו עבדים נדכאים?!

השאלה הגורלית היתה מה יעשו הנשים.

האם הנשים יתבוללו

באותם הימים, בנות של עם שהפסיד במלחמה התאמצו להסתפח לצד המנצח. אם הגברים שלהם אינם מסוגלים להעניק להם ולילדיהם הגנה, כבוד ופרנסה, מוטב להן לנסות את מזלן אצל הגברים המצליחים. היה מקובל אז שגברים עשירים וחזקים, בני עם מנצח, נושאים מספר נשים. לכן גם אם הגברים הכובשים היו כבר נשואים לבנות עמם, היה מקום לקוות שייקחו להם אישה נוספת מבנות המנוצחים. לשם כך הסכימו נשות המנוצחים להיות צייתניות יותר וחרוצות יותר.

אין לגנות את הנשים על כך, זהו צו ההישרדות. מסתבר שגם ההורים עודדו את הבנות לכך, כי זאת היתה הדרך היחידה להבטיח להן עתיד טוב יותר ולהמשיך את זרעם. כך נעלמו כל העמים המנוצחים מעל במת ההיסטוריה. הנשים הסתפחו לצד המנצח, הגברים נעשו עבדים, ולאחר שהאחרונים שבהם מתו, כבר לא נותר מי שיזכור את עברו של העם שהיה ואיננו עוד.

גם במצרים, היה ניתן לצפות כי מרבית הנשים העבריות יתאמצו למצוא חן בעיני גברים מצריים מבוססים, כדי להסתפח אליהם ולמצוא לעצמן חיים חדשים. מן הסתם גם המצרים קיוו שהנשים העבריות ישתוקקו אליהם, עד להיעלמותו של העם העברי.

בזכות נשים צדקניות

אולם הניצוץ הנשמתי הישראלי לא כבה. הוא נותר בזכות הנשים שנשארו נאמנות לבעליהן. למרות היותם מושפלים בעבדות המשיכו נשותיהם להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם. וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים".

כיוון שראו הנשים שאין המצרים נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו שואבות מים לחמם עבור בעליהן, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים, והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם בשמן שמצאו ומאכילות אותם בדגים.

וכל המעשים הללו רומזים: אולי בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיניי אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות, ולסוך את גופך הכואב, כי אתה הוא בעלי ואהובי.

המראות הצובאות

ועדיין היו הגברים מכונסים בתוך עצמם, כי לא שכחו איך היכום הנוגשים והשפילום ולא האמינו שהנשים באמת חפצות בהן. ורצו הנשים לעודד את רוחם, והיו מוכרות מעט מהדגים ולוקחות בהם יין כדי לשמח בו את בעליהן. והיו מביאות להן מראות, ולאחר שאכלו ושתו, היו נוטלות את המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת צוחקת כנגדו ואומרת אני נאה ממך, ואף הוא מתעורר כנגדה ואומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי שמחה שבאהבת איש לאשתו, והקב"ה היה פוקדם לאלתר, והיו פרים ורבים.

ועל כל הייסורים שליוו את הילדים שנולדו להם לא נדבר עתה.

אלו חביבים עלי מן הכל

לימים, כשביקש ה' ממשה לאסוף תרומות להקמת המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו למשכן. היו שהביאו זהב, היו שהביאו כסף, והיו שהביאו נחושת או אבנים טובות. אמרו הנשים: אנו מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן? עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן כשהיו הולכות אצל בעליהן לשדות העבודה. ואף שהיו המראות חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש לא נמנעו מלהביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף על הנשים, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: קחו מקלות ושיברו את שוקיהן על שהעיזו בחוצפתן להביא מראות אלו לעבודת הקודש.

אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עליי מן הכל. טול אותן ועשה מהן כיור נחושת וכנו, שבו יהיו הכוהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח).

ללמדנו כי אין דבר טהור יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם.

הבו שבח לנשים הצדקניות שבדורנו

כאז כן גם עתה, בזכות נשים צדקניות שבאהבה ומסירות אין קץ, אל מול כל התרבות שמבחוץ ועל אף כל הקשיים שמבפנים, מטפחות משפחות גדולות, אנו הולכים ונגאלים. הן מרבות אהבה עם בעליהן, ומגדלות מתוך כך את ילדיהן. קמות בעוד לילה לסדר את ביתן ולהשכים את ילדיהם לגן ולבית הספר, ומדירות שינה מעיניהן מחמת הדאגה על חינוך ילדיהן. ושוב קמות הן יום ויום, אל כל העמל והטורח, להביא טרף לביתן ולשמח את ילדיהן במיני מאכלים ותבשילים. והכל עושות הן באהבה, שנובעת מאמונה גדולה שהחיים הם טובים, ואין דבר יקר יותר מלהוסיף עוד חיים בעולם. "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה... תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". וכשמלאכי השרת שמלווים את הבעלים החוזרים בליל שבת מבית הכנסת מגיעים לבית, הם רואים את כל הטורח שטרחו הנשים לקראת שבת בניקוי הבית, הכנת התבשילים, כיבוס הבגדים והלבשת הילדים מקטון ועד גדול. והם מביטים בפניהן העייפות של הנשים הצדקניות, ולאחר שהם אומרים: ”יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", כמובא בתלמוד (שבת קיט, ב), הם אומרים: בזכות נשים צדקניות אלה עתידים ישראל להיגאל. ומלאכים רעים עונים בעל כרחם אמן.

התקפות השמאל על החרדים

אישים מהשמאל טוענים שהם רוצים לסגת מנחלות אבותינו ולעקור יישובים כדי לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל. הם מחזקים את עמדתם בתחזית דמוגרפית פסימית הנשקפת לרוב היהודי. יחד עם זאת, אותם אישים ממש לא מפסידים הזדמנות לבקר את הציבור החרדי - על שאינו מתגייס לצבא, ואינו נושא בעול הכלכלי, וניזון מתקציבי רווחה. ובשם השוויון תובעים לגייסם לצבא ולצמצם את התמיכה באברכים ובישיבות (וזאת בלי להזכיר כלל שכל הטענות הללו נכונות שבעתיים כלפי הערבים).

אמנם גם אני, על פי מה שלמדתי מרבותיי, שותף לחלק מהטענות. אבל אין הטענות מגמדות בכהוא זה את המעלה העצומה של המשפחות החרדיות הגדולות, שמגדלות ילדים קדושים וטובים לתפארת התורה, העם והארץ. מי שבאמת מודאג ממצבם הדמוגרפי של היהודים במדינת ישראל, היה צריך לשבחם תחילה על היותם מקימים משפחות ברוכות ילדים, על שאין כמותם תורמים להבטחתו של הרוב היהודי במדינת ישראל. אח"כ היה יכול להוסיף, באהבה ואחריות, את טענותיו. אבל כנראה שכאשר הם מדברים על שמירת הרוב היהודי, כוונתם ליהודים כמותם בלבד, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם.

למרות זאת, בזכות הנשים הצדקניות יקומו המשפחות וייבנו באהבה שבין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם, ועל ידי המאור שבתורה הילדים יגדלו לתורה ועבודה, והם יובילו את המדינה לעתיד טוב יותר, עד שגם מלאכים רעים יענו אמן בעל כרחם.

שביתת הפרקליטים

אינני מכיר את הסכמי השכר עם הפרקליטים, אבל נדמה לי ששכרם הממוצע - 19 אלף ש"ח לחודש - הוא שכר מכובד למדי. אנשים רבים שאינם פחות חכמים וחרוצים מהם היו שמחים להשתכר כך. אצלנו עם שכר נמוך מזה מגדלים משפחות של עשרה ילדים.

אבל ישנה עוד סיבה לתקוותם של רבים כי ראש הממשלה ושרי האוצר והמשפטים לא ייכנעו לדרישותיהם. יותר מדי מרורים האכילה אותנו הפרקליטות, בהטיית דין נגד אישים מהימין ובסלחנות יתירה כלפי שמאל. לרבים נדמה שהפרקליטות מנהלת חקירות ומעמידה למשפט על פי השיקולים הפוליטיים של תנועות השמאל. יש היום משפטנים רבים שמוכנים בשמחה להיכנס במקום הפרקליטים השובתים בשכר נמוך יותר. אולי הם יהיו גם הגונים יותר.